שנת תשע"ז | שבת פרשת נח

בשבוע שעבר הצבענו על תהליך שהוביל את צאצאיו של אדם הראשון ממקום של אמונה למקום של כפירה.

מפשט הפסוקים בספר בראשית, אדם, חוה, קין והבל היו מאמינים בקב"ה ואף זכו לנהל עמו שיח, כל אחד מהם בדרכו שלו. גם כשהייתה סטייה מהדרך, הם זכו לשמע את הקריאה "אַיֶּכָּה" (בצורות שונות), קריאה שיש בה ביקורת נוקבת, אבל היא מכילה בקרבה גם מסר אדיר של קרבה וקשר.

לעומת זאת, לאחר הולדת אנוש - נכדו של אדם הראשון משֵׁת, חל מהפך שלילי. "אָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם יְקֹוָק" (בראשית ד' כו). דור זה הפך סמל שלילי לדורות כמפורש במסכת שבת: "אפילו עובד עבודה זרה כדור אנוש" (דף קיח ע"ב) וכפי שהסביר הרמב"ם היתה זו תחילתה של הכפירה וז"ל: "בימי אנוש טעו בני האדם טעות גדול ונבערה עצת חכמי אותו הדור ואנוש עצמו מן הטועים היה, וזו היתה טעותם, אמרו הואיל והאלהים ברא כוכבים אלו וגלגלים להנהיג את העולם ונתנם במרום וחלק להם כבוד והם שמשים המשמשים לפניו ראויין הם לשבחם ולפארם ולחלוק להם כבוד, וזהו רצון האל ברוך הוא לגדל ולכבד מי שגדלו וכבדו, כמו שהמלך רוצה לכבד העומדים לפניו וזהו כבודו של מלך, כיון שעלה דבר זה על לבם התחילו לבנות לכוכבים היכלות ולהקריב להן קרבנות ולשבחם ולפארם בדברים ולהשתחוות למולם כדי להשיג רצון הבורא בדעתם הרעה, וזה היה עיקר עבודת כוכבים"(הלכות עבודה זרה פרק א ה"א).

במדרון החלקלק של הכפירה, השלב הבא היה בדורו של נמרוד, שהפך עצמו לאלוה, בנה את מגדל בבל, עלה עליו ודרש מכולם להשתחוות לו. כך תיאר הנביא ישעיהו את מעשיו: "וְאַתָּה אָמַרְתָּ בִלְבָבְךָ הַשָּׁמַיִם אֶעֱלֶה מִמַּעַל לְכוֹכְבֵי אֵל אָרִים כִּסְאִי וְאֵשֵׁב בְּהַר מוֹעֵד בְּיַרְכְּתֵי צָפוֹן: אֶעֱלֶה עַל בָּמֳתֵי עָב אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן" (ישעיהו י"ד יג-יד, בלנ"ד בכרך הבא של "צפנת ישעיהו" נשתדל להעמיק גם בנבואה זו).

בפרשתנו, התורה קיצרה מאוד בנושא זה. וז"ל הכתוב: "וְכוּשׁ יָלַד אֶת נִמְרֹד הוּא הֵחֵל לִהְיוֹת גִּבֹּר בָּאָרֶץ" (בראשית י' ח), אבל חז"ל (בעקבות הרמז הוּחַל – הֵחֵל) פירשו: "שהיה יודע רבונו ומכוין למרוד בו:...ולמה נקרא שמו נמרוד, שמרד בהקב"ה" (מדרש אגדה (בובר) בראשית פרשת נח פרק י). ובעקבות המדרש הביא גם רש"י "להיות גבור - להמריד כל העולם על הקדוש ברוך הוא".  

אברהם אבינו היה היחיד שהעז להתמודד מול נמרוד . אברהם שהקהיל קהילות ברבים ולימד את האמונה באל אחד יחיד ומיוחד, הדורש ממאמיניו ללכת בדרך הישר והטוב. אברהם שללא מורא התייצב מול נמרוד הגיבור וגם מול האש הנוראה לא ויתר על אמונתו. גם בנושא זה התורה קיצרה מאוד ורק רמזה בפרשתנו: "וַיָּמָת הָרָן עַל פְּנֵי תֶּרַח אָבִיו בְּאֶרֶץ מוֹלַדְתּוֹ בְּאוּר כַּשְׂדִּים" (י"א כח). אבל המדרש פירט "ומסריה (את אברהם) לנמרוד, א"ל (נמרוד לאברהם) נסגוד לנורא (השתחווה לאש), ... אני (נמרוד) איני משתחוה אלא לאור, הרי אני משליכך בתוכו, ויבא אלוה שאתה משתחוה לו ויצילך הימנו" (בראשית רבה (וילנא) פרשת נח פרשה לח, עיינו גם ברש"י וברמב"ן על אתר).

אברהם שניצל מן האש הנוראה, עזב את אור כשדים ויצא אל ארץ כנען. שם הוא המשיך יחד עם שרה בקירוב הציבור לאמונת הייחוד וַיִּקְרָא בְּשֵׁם יְקֹוָק. אברהם קרא בשם ד', שלא כמו אדם הראשון, שהסתפק בקריאת שמות גרידא- "וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ" (בראשית ב' כ).

להפתעתנו, נמרוד, שזרק את אברהם לכבשן האש, יופיע שוב בפרשה הבאה, (לך לך) בארץ כנען, בראש צבא אדיר עם בני ברית ומנצח את חמשת המלכים.

נמרוד מופיע תחת השם אמרפל כמו שהסבירו חז"ל במסכת עירובין: "ויהי בימי אמרפל, רב ושמואל; חד אמר: נמרוד שמו, ולמה נקרא שמו אמרפל - שאמר והפיל לאברהם אבינו בתוך כבשן האש, וחד אמר: אמרפל שמו, ולמה נקרא שמו נמרוד שהמריד את כל העולם כולו עליו במלכותו" (עירובין דף נג ע"א).

בניצחונו על ארבעת המלכים, חיזק אברהם את דרכו של שם בן נח=מלכי צדק מלך שלם. 

בע"ה, לקראת הגאולה השלמה יתקיים הכתוב: "עמים הר יקראו", כמו שהסביר המדרש "מנין אתה אומר שהיו אומות ומלכויות מתכנסות ובאות לפרגמטיא של ארץ ישראל והיו אומרים הואיל ונצטערנו ובאנו לכאן נלך ונראה פרגמטיא של יהודים מה טיבה מיד עולים לירושלם ורואים את ישראל שעובדים לאל אחד ... והם אומרים אין יפה להדבק אלא באומה זו, מנין אתה אומר שאין זזים משם עד שמתגיירים ומקריבים זבחים ועולות תלמוד לומר שם יזבחו זבחי צדק". (ספרי דברים פרשת וזאת הברכה פיסקא שנד). אז יגיע מאבקו של אברהם לתכליתו.