שנת תשע"ז | שבת פרשת וישב

(מתוך ח"ט)

דורטמונד, גרמניה                  Dortmund, Germany

טבת תשע"א

השאלה

האם גר יכול להיות דיין בדיני ממונות בהסכמת הצדדים?

תשובה

א.   גר יכול לדון בדיני ממונות שנעשים בהסכמת הצדדים על ידי חתימתם על שטר בוררות, אפילו אם אביו ואמו אינם יהודים¹.

ב.   דיין גר יכול לדון גר אחר בדיני ממונות, ואפילו בכפייה².       

____________________________________________

¹    במשנה (נידה ו, ד) אמרו: "כל הראוי לדון דיני נפשות – ראוי לדון דיני ממונות, ויש שראוי לדון דיני ממונות ואינו ראוי לדון דיני נפשות". ובגמרא (שם מט ע"ב) אמרו: "אמר רב יהודה: לאתויי ממזר. תנינא חדא זימנא: הכל כשרין לדון דיני ממונות ואין הכל כשרין לדון דיני נפשות, והוינן בה: לאתויי מאי? ואמר רב יהודה: לאתויי ממזר! חדא לאתויי גר, וחדא לאתויי ממזר. וצריכי, דאי אשמעינן גר, משום דראוי לבא בקהל, אבל ממזר דאין ראוי לבא בקהל אימא לא, ואי אשמעינן ממזר משום דקאתי מטפה כשרה, אבל גר דקאתי מטפה פסולה אימא לא, צריכא". עיינו גם סנהדרין (לו ע"ב). ניתן ללמוד ממקור זה שגר כשר לדון אפילו את ישראל, כיוון שהמשנה לא מיעטה אלא כללה את כולם. לעומת זאת בסוגיא ביבמות (קב ע"א) אמרו: "גר דן את חבירו דבר תורה, שנאמר: 'שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה' אלהיך בו, מקרב אחיך תשים עליך מלך', עליך הוא דבעינן 'מקרב אחיך', אבל גר דן את חבירו גר, ואם היתה אמו מישראל – דן אפי' ישראל; ולענין חליצה – עד שיהא אביו ואמו מישראל, שנאמר: 'ונקרא שמו בישראל'".

     בביאור הסתירה נאמרו בראשונים כמה הסברים.

     דעת רש"י היא שגר יכול לדון בדיני ממונות אפילו ישראל, וכפשט הגמרא בנידה וסנהדרין, ואילו הגמרא ביבמות, שאסרה לדון ישראל חברו, עוסקת בדיני נפשות. לפי הבנת הב"ח (טור חו"מ סי' ז ס"ק א), גם רבינו ירוחם (נתיב א חלק א) הלך בעקבות רש"י, שהגמרא ביבמות עוסקת בהלכות שררה, שכן בגמרא בסנהדרין מפורש שגר יכול לדון בדיני ממונות. התוספות (סנהדרין לו ע"ב ד"ה חדא) מתרצים שהגמרא בסנהדרין דנה בגר הדן את חברו הגר, ואילו הגמרא ביבמות באה למעט ישראל. חילוק זה כתבו גם בעלי התוספות ביבמות (מה ע"ב ד"ה כיון).

     לעומתם, בתוספות ישנים (על הגליון במסכת יבמות מה ע"ב אות א) כתבו שיש לחלק בין כפייה לבין רצון. עיינו גם בתוספות נידה (מט ע"ב ד"ה חדא) ותוספות יבמות (קא ע"ב ד"ה ואנא). לפי זה, יש להעמיד את הסוגיא בנידה ובסנהדרין, שמרבה שגר יכול לדון, כעוסקת במקרה שקיבלו עלייהו, וממילא גר יכול לדון אפילו ישראל. והגמרא ביבמות עוסקת בשאלת הדיון בכפייה. הסברא לחילוק זה ברורה, שהרי המקור לאסור גר לעסוק בעניינים של שררה נלמד מהפסוק "שום תשים עליך מלך", והיינו דשררה, וזה על ידי כפייה, וכפי שמבואר בתוספות ביבמות (קא ע"ב ד"ה ואנא).

     הרא"ש (סנהדרין פרק ד סי' י) הביא את חילוק הרי"ף בין אמו מישראל, שבזה מדובר בגמרות נדה וסנהדרין שמרבות גר, ובין "שום תשים עליך מלך" שביבמות (קב ע"א), שם מדובר שאין אמו מישראל.

     לעומת זאת, הרא"ש במקום אחר (יבמות פרק יב סי' ב) חילק בין כפייה, שגר פסול לה, שהרי כן משמע בפסוק "שום תשים", היינו אפילו בעל כורחם, לבין אם קיבלו על עצמם, שבזה גר כשר אפילו לדון ישראל. ומסיים הרא"ש: "וכן עיקר".

     הפילפולא חריפתא (סנהדרין שם אות ח) מקשה מדוע הרא"ש לכאורה סותר את משנתו? עיינו בתירוצו של הקרבן נתנאל (יבמות שם אות ו).

     רוב הראשונים והאחרונים לא קיבלו את חילוקו של רש"י. עיינו בנושאי הכלים על שולחן ערוך חו"מ (סי' ז) ויו"ד (סי' רסט).

     להבנת המושג "קיבלו" עיינו בקובץ הערות (יבמות סי' עב אות ז) ובחזון איש (סנהדרין סי' יז אות ד) שחקרו אם קבלת שלושה רועי בקר לדיינים מועילה מדין מחילה או הודאה, והיינו קבלה ממונית גרידא של כל מה שיפסקו הדיינים, או שהקבלה נותנת כוח לדיינים להיות בית דין.

     אמנם הרמ"א (דרכי משה טור חו"מ סי' ז) הביא בשם המרדכי שיטה החולקת על בעלי התוספות, ולפיה משמע שגר דן את חברו רק אם קיבלו עלייהו, ואילו לדון ישראל – אפילו קיבלו עלייהו לא יועיל. עיינו בסמ"ע (שם ס"ק ד), בקצות החושן (שם ס"ק א), בנתיבות המשפט (שם בביאורים ס"ק א), בתומים (שם באורים ס"ק א) וברכי יוסף (שם סק"ה). עיינו גם בספר חמדת ישראל לרב מאיר דן פלאצקי (חלק א, קונטרס נר מצוה אות פט), ובאגרות משה (יו"ד חלק ד סי' כו).

להלכה יש שתי שיטות עיקריות:

א)   דעת הדרכי משה בשם המרדכי. לדעה זו לא מועילה קבלה כלל כדי לדון ישראל.

ב)   דעת רוב הפוסקים והאחרונים (הב"ח שם, הסמ"ע שם, הש"ך שם ס"ק א וקצות החושן שם) הסוברים שמועילה קבלה. עיינו גם שו"ת ציץ אליעזר (חלק יט סי' מז).

²    כמבואר לעיל הערה 1.