שנת תשע"ז | שבת פרשת מקץ

חמדת האינציקלופדיה התלמודית: רפואה והלכה - שכרות

מתוך: א. שטינברג, אנציקלופדיה הלכתית רפואית, מהדורה חדשה תשס"ו, כרך ז, ערך שכור, טורים 624 - 662

וַיִּשְׁתּוּ וַיִּשְׁכְּרוּ עִמּוֹ [בראשית מג לד]

פרשנות המקרא

שבת קלט א: 'וישתו וישכרו עמו' - א"ר יוסי ב"ר חנינא, מיום שפירש יוסף מאחיו לא טעמו טעם יין, דכתיב וישתו וישכרו עמו, מכלל דעד האידנא לא.

רש"י: 'וישכרו עמו' - ומיום שמכרוהו לא שתו יין, ולא הוא שתה יין, ואותו היום שתו.

חזקוני: 'וישכרו עמו' - שעדיין לא גזרו על סתם יינם.

רבינו בחיי: 'וישתו וישכרו עמו' - באותו יום, כי מיום שמכרוהו לא שתו יין עד אותו יום, וגם הוא לא שתה, וכן תורה מלת "עמו", וזה שכתוב: (בראשית מט, כו) "נזיר אחיו".

רש"ר הירש: 'וישתו וישכרו עמו' - "עמו" השתכרו; ודאי לא שתו ללא גבול, שתו כמנהגו של עולם ("וישתו"), אך גם המעט הזה היה יותר ממנהגם. אם כי עד כה לבם לא נקפם, הרי הצער לא עזבם, ומיום פרידת יוסף התנזרו מהיין. אפשר גם להעלות על הדעת שיוסף רצה להביא אותם לידי התבשמות - מה, שאלמלא כן ודאי לא היו מניחים לו לשים גם הפעם את כספם באמתחתם.

משך חכמה: 'וישתו וישכרו עמו' - סיפר זה הכתוב כי במכוון עשה זה יוסף, שכאשר יאמר שבנימין גנב הגביע, איך יקחהו לגנב בתוך ביתו לעבד, ומי הוא המחזיק גנב בתוך ביתו?! לכן שתו יין, ויאמר 'שהרבה יין עושה' (סוטה משנה ז, א), ומחמת שהיה שתוי ומלא יין חמד הגביע אשר ינחש בו יוסף. אך הם יצאו כאור הבוקר (מד, ג), וישנו בלילה אחר הסעודה, ואילו שתו יין הלא שינה מפיגתם! לכן "וישכרו עמו" - ששתו יותר מרביעית כדי לשכר, ואין שינה מפיגתו, אדרבא! כל שכן ששינה משכרתו, כדאמר עירובין דף סד, ב, והיה טוען שעל ידי מה שהיה שתוי ושכור גנב הגביע הזה.

 &&&

 יין ושכרות במקרא ובחז"ל

השותה משקה משכר בצורה מופרזת נקרא שתוי [1], שיכור [2], מבוסם [3], או סובא [4].

סתם שיכור בלשון חז"ל - יש מי שכתב, שהכוונה לשתוי יין דווקא [5]; ויש מי שכתב, שהכוונה לכל משקה משכר, ולאו דווקא יין [6].

באופן מושאל משמש המושג שיכור למי שמתנהג בצורה בלתי נאותה ומבולבלת, אף שלא שתה משקה משכר [7]. כמו כן, מי שנפגע ונענש, ועקב כך מתנהג בצורה מבולבלת ובלתי יציבה, נחשב כמי ששתה כוס תרעלה משכר [8].

היין [9] הוא המשקה המשכר הידוע ביותר, ולפיכך משתמשים לפעמים במושג 'יין' כביטוי לשכרות, אף על פי שאפשר להשתכר גם ממשקאות וממאכלים משכרים אחרים.

ענייני שיכרות ושתיית יין נידונים במקרא ובחז"ל בהרחבה מכמה היבטים: בריאותיים, חברתיים, מוסריים והלכתיים.

שתיית יין מופרזת והשתכרות מיין היתה תופעה נפוצה מאז ומעולם [10]. היין היה משקה חשוב שעלה על שולחנם של מלכים, ואף מינו לצורך זה שר משקים מיוחד [11]. וכן היו מקומות מיוחדים שבהם החזיקו יינות [12]. לפי אחת הדעות בחז"ל, בדור שבן דוד בא הגפן יתן פריו והיין ביוקר, היינו שלא תהיה ברכה בפרי הגפן, או שיהיו כולם רודפים אחר היין, ומשתכרים ומתייקר היין [13].

חז"ל הכירו ששים מיני יין [14], היין בתקופת חז"ל היה חזק במיוחד, ולכן נהגו לשתותו רק כשהוא מזוג ביחס של שני חלקים מים, וחלק אחד יין [15].

מצינו במקרא מספר אישים שהשתכרו: אדם הראשון [16], נח [17], לוט [18], יוסף ואחיו [19], נדב ואביהוא [20], נבל [21], אוריה החתי [22], שלמה [23]. הכושים נחשבו כנוטים במיוחד לשכרות [24]. עשרת השבטים לא גלו אלא מתוך היין [25].

מצינו במקרא ובחז"ל דגש רב על ההיבטים השליליים בשתיית משקאות משכרים, ובעיקר יין. חלק מהתופעות השליליות נוגעות לבעיות בריאותיות, וחלק מהן נוגעות לבעיות התנהגותיות וחברתיות. מאידך, מצינו במקרא ובחז"ל גם היבטים חיוביים לשתיית יין. ההבדל בין ההיבטים הללו נובע בעיקר מכמות השתיה, וכן ממצבו של השותה, וממטרות השתיה. דבר זה מתואר על ידי חז"ל בצורה ציורית: קודם שישתה אדם מן היין, הרי הוא תם ככבש זו שאינה יודעת כלום, וכרחל לפני גוזזיה נאלמה; שתה כהוגן, הרי הוא גיבור כארי, ואומר אין כמותו בעולם; כיוון ששתה יותר מידי, נעשה כחזיר מתלכלך במי-רגלים ובדבר אחר; נשתכר - נעשה כקוף, עומד ומרקד ומשחק, ומוציא לפני הכל נבלות פה, ואינו יודע מה יעשה [26]. וכן - השיכור בעוד שהיין בו הוא יושב בשמחה, וכשיוצא היין מגופו היגון בא בלבו, זה יוצא וזה בא [27].

חז"ל התייחסו לשתיית יין חי כמידה מגונה [28]. ומצינו בחז"ל התייחסות למספר תוצאות מוסריות-חברתיות שליליות ביותר להשתכרות כרונית:

היין גורם לארבעה דברים: עבודה זרה, גילוי עריות, שפיכות דמים, ולשון הרע [29].

היין מביא את האדם לכל עבירות שבעולם, לזנות, ולשפיכות דמים, ולגניבה, ויין הרבה מביא את האדם לידי חטא, ולצרה גדולה, ולחיסרון כיס [30].

השיכור נותן עינו בכוס לשתות, והחנווני נותן עינו בכיס, רואה את חברו שותה, והוא אומר לו מזוג לי ואני שותה, ומתלכלך ברעי ובמי רגלים, וסופו למכור כל חפצי ביתו, ואת כל כלי תשמישו, ואין לו לא בגד, ולא תשמישי הבית, ולא כלום, והבית ריק מכלום, וסוף שהוא מתיר את העבירות, ועושה אותם הפקר כמישור, משיח עם אשה בשוק, ומנבל את פיו, ואומר דברים רעים בשכרות ואינו מתבייש, לפי שנטלטלה דעתו, ואינו יודע מה הוא אומר ומה הוא עושה [31].

משתה היין גורם לשלושה דברים רעים: האחד, להיות האיש מתלוצץ; והשני, להיות הומה ובעל דברים; והשלישי, כל שוגה בו לא יחכם [32].

השכרות גורמת לזנות [33], וכל הנותן עינו בכוסו, היינו אוהב שכרות, כל העריות כולן דומות עליו כמישור [34], והיין מביא יללה על האדם [35], דהיינו על ידי היין רב הניאוף, ופורענות באה לעולם. ולפיכך כל הרואה סוטה בקלקולה, יזיר עצמו מן היין [36], וכן ינהיג עצמו להתרחק מן השכרות ומדברי ענבים, שאלו גורמים גדולים והם מעלות של עריות [37].

השכרות מביאה לידי פשיעה ורציחה [38], שכל הנותן עיניו בכוסו, היינו שאוהב שכרות, כל העולם כולו דומה עליו כמישור, היינו שממון אחרים דומה לו היתר [39].

היין גורם לעבוד עבודה זרה [40], וקשה שכרות שהוקשה לעבודה זרה [41].

שכרות מביאה לידי תיפלות [42].

יין מביא לגילוי סודות - נכנס יין יצא סוד [43], 'ותירוש ינובב בתלות' [44], זה יין טוב שהוא משכר את האדם לגלות סתרי לבו האטומים כבתולה [45]. נכנס יין יצא דעת, שכל מקום שיש יין אין דעת [46].

בלשון ארמית נקרא היין בשם חמר, והוא בגימטריא מאתים וארבעים ושמונה, כנגד איברים שבאדם, שכן היין נכנס בכל איבר ואיבר, והגוף מתרשל, והדעת מטולטלת [47].

יין לרשעים הנאה להם והנאה לעולם, שבזמן ששותים ומשתכרים וישנים אינם חוטאים ואינם מריעים לבריות [48].

שלמה המלך [49] נתן תיאור ממצה של התוצאות ההתנהגותיות והחברתיות הקשורות לשכרות: השיכור מתרושש מממונו, ולבוש בבגדים קרועים; הוא נוטה למריבות ולסכסוכים, הוא נפצע בחלקי גוף שונים, ועיניו אדומות; השכרות מביאה לידי עבירות ממוניות, ולידי זנות; השכרות גורמת למצב בלבולי ולטירוף הדעת; שתיית יין חוזרת היא מחלה מתמשכת, ויוצרת תלות נפשית, ורצון להמשיך ולשתות.

לאור התוצאות השליליות שיש להפרזה בשתיית משקאות משכרים מצינו שהמקרא, חז"ל והפוסקים מגנים באופן חריף וחד-משמעי את השכרות, ואף נעשו פעולות חינוכיות ואחרות למניעתה [50]. חז"ל אף קבעו, שהקב"ה אוהב את מי שאינו משתכר [51], ושונא תלמידי חכמים שמשתכרים [52]. בעיקר הודגש האיסור למלכים להשתכר [53]. זאת בגלל שמלכי האומות נהגו להשתכר, והדבר משפיע לרעה לא רק עליהם כפרטים אלא על תיפקודם כמנהיגים.

כדי להתרחק משכרות התירו חכמים לנדור ולאסור עליו שתיית יין, ובעיקר מי שסובל מנטיה להפרזה בשתיית יין [54]. ומכל מקום עדיף שיפרוש משכרות ללא הזדקקות לנדרים [55].

מאידך, מצינו במקרא ובחז"ל גם התייחסות חיובית לשתיית יין, כאשר היא נעשית במידה נכונה, בזמן ראוי, ולמטרה נאותה. יין הוא אחד מהדברים שרובן קשה ומיעוטן יפה [56], וכמות מתונה של יין יפה גם לתלמיד חכם [57], וגם לאשה [58].

היין משמח לבב אנוש [59], הוא מעודד עייפים, נדכאים ומרי נפש [60], והוא מסייע בניחום אבלים [61]. היין נחשב כדבר טוב לתלמוד [62].

באופן כללי, כששותים יין כהלכה וכראוי, הרי הוא מהדברים הטובים לגוף, ומונע מחלות [63]; היין סועד את הלב [64]; היין מעורר את התיאבון [65], ומסייע בעיכול המזון [66]; יין ישן הוא אחד מהדברים שממעטים את הזבל, וזוקפים את הקומה, ומאירים את העינים [67]; היין יפה לחלב אם [68].

שתיית יין וסיכה ביין שימשו כתרופה למחלות ולמיחושים שונים [69], וכחלק ממרכיבי תרופות למחלות ולמיחושים שונים [70]. אכן קבעו חז"ל שהשימוש העיקרי והשכיח של יין הוא לשתיה, בעוד שהשימוש בו לרפואה איננו שכיח [71].

הימנעות גמורה מיין הוא דבר של צער ועינוי נפש [72], ועל כן אשה שנדרה שלא תשתה יין, הרי זה בכלל נדרי עינוי נפש שהבעל מיפר אותם [73], וכן הוא בכלל הנדרים שאמרו בהם שהמקדש אשה על מנת שאין עליה נדרים, ונמצא שנדרה מן היין, אינה מקודשת [74].

יין משכח את הצער [75], ומטעם זה תקנו חכמים עשר כוסות בבית האבל [76].

שתיית יין במידה סבירה לא רק שאיננה אסורה על פי השקפת היהדות אלא היא אף מומלצת, ויש מצוות הבנויות על שתיית יין, כגון קידוש [77], הבדלה [78], ארבע כוסות בפסח [79], ברכת המזון [80], ברכת אירוסין ונישואין [81], שמחת יום-טוב בזמן הזה [82], ברכת המילה [83], בסעודת אבל [84], כנסכים לקרבנות [85], ובאמירת שירה על ידי הלוויים [86].

בולטת במיוחד וחריגה במידה מסויימת היא הדרישה לשתיה מוגזמת עד שכרות בפורים [87].

מכאן גם מובנת החשיבות הרבה של הגפן, שמפירותיה מייצרים את היין: היא אחת משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל [88], היא משמשת ביטוי חיובי לפוריות ולשגשוג כלכלי [89], והיא נעשתה לסמל של עם ישראל [90]. לא פלא, איפוא, שהגפן, הכרם, הענבים, היין, התירוש, השכר, החמר, הצימוקים והחומץ, כולם קשורים ליין, מוזכרים מאות פעמים במקרא [91].

כמו כן מובנת גם חשיבותו של היין, שקבעו לו ברכה מיוחדת לעצמו [92], משום שהוא משובח יותר משאר משקים ומשאר פירות [93].

יש מצבים שבהם שתית יין אסורה לחלוטין, כגון נזירות [94], כהנים בעבודתם [95], כניסה למקדש [96], פסיקת הלכה [97], ימי בין המצרים [98], אנינות [99], ויין של גוי, בין אם מדובר ביין נסך או בסתם יינם [100].

יש הסבורים, שאין למנות את הלאו של הוראה כשהוא שתוי כלאו נפרד, אלא כחלק מהאיסור להיכנס למקדש כשהוא שתוי [101], ויש מי שכתב להיפך, היינו שהלאו מן התורה הוא שלא להורות כשהוא שתוי יין, וכלול בו הלאו שלא יכנס למקדש כשהוא שתוי [102].

לאור הנתונים החיוביים והשליליים שיש בשתיית יין ושאר משקאות משכרים מצינו דרך של שביל הזהב הרצויה להתייחסות לשתיה: כשהחכם שותה יין, אינו שותה אלא כדי לשרות אכילה שבמעיו; וכל המשתכר - הרי זה חוטא ומגונה ומפסיד חכמתו, ואם נשתכר בפני עמי הארץ, הרי זה חילל את השם; ואסור לשתות יין בצהרים, ואפילו מעט, אלא אם היה בכלל האכילה, שהשתיה שהיא בכלל האכילה אינה משכרת, ואין נזהרים אלא מיין שלאחר המזון [103]. "אבל היין דינו כדין האוכל במטרה, אבל המסיבות לשתיית המשכרים תהיה חרפתם בעיניך יותר גדולה מהתקבצות בני אדם עירומים חשופי שת הנפנים ביום במקום אחד. באור הדבר, שהיציאה דבר הכרחי, אין לאדם שום עצה לסילוקו, והשכרות פעולת האדם הרע בבחירתו" [104].

דרך מיל [105], ושינה כל שהוא, מפיגים את היין, והיינו דווקא אם שתה שיעור רביעית, אבל שתה יותר מרביעית, כל שכן שדרך מטרידתו ושינה משכרתו [106].

 פרטי דינים

כללי

דרגות שכרות - מצינו בהלכה שלוש דרגות של השפעת היין: שתוי הוא כל מי ששתה רביעית יין, ועדיין יכול לדבר בפני המלך, ואינו משתבש; שיכור הוא מי ששתה כמות כזו שאינו יכול לדבר בפני המלך [107], ושואלים אותו בדבר ואינו יודע מה להשיב, ולא מה שיעשה [108]; שיכור כלוט הוא מי ששתה כל כך הרבה, עד שעושה ואינו יודע מה שעושה, ואינו מכיר כלום [109]. יש מי שהגדיר שיכור כלוט את מי שהשתכר הרבה, עד שאינו מבחין בין טוב לרע, ואינו מבין מה נזק יוצא מאותו מעשה, לפיכך לא נאמר 'שיכור כלוט' אלא 'הגיע לשכרותו', לרמוז שאין צורך שיהיה שיכור כלוט ממש, אלא שהשכרות תגרום לו חסרון ידיעה כשם שגרמה ללוט [110].

שיכור כלוט - שיכור שהגיע לשכרותו של לוט, דינו כשוטה או כקטן פחות מבן שש שנים לכל דבריו [111], ולפיכך אינו חייב על כל עבירה שיעשה, ואין בדבריו כלום בקניינים, במצוות, וקידושיו בטלים [112].

יש מי שכתב, שאם בשעת שכרותו איננו יודע מה הוא עושה, דינו כשיכור כלוט, אף על פי שאחר כך יודע למפרע מה שעשה [113]; ויש מי שכתבו, שאם אחר כך יודע וזוכר מה שעשה בעת שכרותו, אין דינו כשיכור כלוט [114].

בענייני אורח חיים

תפילות וברכות - שתה יין כדי רביעית, אל יתפלל עד שיסיר יינו; שיכור אל יתפלל, מפני שאין לו כוונה, ואם התפלל - תפילתו תועבה, לפיכך חוזר ומתפלל כשיתרוקן משכרותו; שתוי אל יתפלל, ואם התפלל - תפילתו תפילה [115].

מי שהיה שיכור ועקב כך לא התפלל בזמנו, הרי הוא נחשב כאנוס, ויש לו תשלומים [116].

הלכות אלו נכונות גם בשתיית שאר משקים משכרים [117].

יש אומרים, שדין זה הוא בתפילת שמונה עשרה דווקא, אבל בקריאת שמע ובשאר ברכות ותפילות, יכול לברך ולהתפלל, אף על פי שהוא שיכור; יש אומרים, שדין קריאת שמע כדין תפילת שמונה עשרה, אבל שאר ברכות ותפילות יכול לברך אף על פי שהוא שיכור; ויש אומרים, שדין זה נכון בכל תפילה ובכל ברכה [118]. יש מי שכתב, שאם רואה שעובר זמן קריאת שמע, יקרא קריאת שמע בלבד, אבל לא יברך את ברכותיה [119]. ומכל מקום אם הגיע לשכרותו של לוט, לכל הדעות לא יצא ידי תפילה וברכה בכל התפילות והברכות [120].

בימינו, שהיינות שלנו לא כל כך חזקים, יש מי שכתבו שאין נזהרים בזה, ומתפללים אף ששתו יותר מרביעית, וכל שכן אם מתפללים מתוך סידור, שאין חוששים לשכרות מעטה [121], והיינו דווקא בשתוי, אבל בשיכור - גם בימינו יש להיזהר, ויחזור ויתפלל [122].

מי שהיה שיכור וקרא ק"ש של ערבית אחר שעלה עמוד השחר, יצא ידי חובתו ולא יאמר השכיבנו, אבל אומר שאר הברכות, דהיינו שנים שלפני ק"ש וברכת אמת ואמונה [123], ודין זה נכון אפילו אם נשתכר לאחר שהגיע זמן ק"ש, דהיינו מיציאת הכוכבים ואילך, אבל אם השתכר זמן מועט קודם עלות השחר, שאי אפשר בשעה קטנה כזו להפיג שכרותו, לא יצא ידי חובתו [124].

מנין - שיכור שהגיע לשכרותו של לוט, אינו מצטרף לכל דבר שבקדושה, כי דינו כשוטה [125]. ואם לא הגיע לשכרותו של לוט, אבל הגיע לדרגה שאינו יכול לדבר בפני המלך - יש אומרים, שהוא מצטרף למניין עשרה, לקדיש וקדושה וברכו [126]; ויש אומרים, שאף בדרגה זו אינו מצטרף לכל דבר שבקדושה [127]. אם כי יש מי שכתב, שלעניין צירוף לשלושה לזימון, אפשר שמותר [128].

נשיאת כפיים - כהן ששתה רביעית יין לא ישא כפיו [129]. יש אומרים, שאיסור נשיאת כפיים נכון גם בשאר משקאות משכרים [130]; ויש אומרים, שדין זה הוא דווקא אם שתה יין בשיעור משכר [131]. ולשיטה זו, אם שתה שאר משקאות משכרים - יש מי שכתב, שאם הגיע לדרגה שאינו יכול לדבר בפני המלך, הרי הוא אסור בנשיאת כפיים [132]; ויש מי שכתב, שדווקא אם הגיע לשכרותו של לוט, הרי הוא אסור לשאת כפיו [133].

שתיית מיץ ענבים ויין צימוקים לא מעכבת בנשיאת כפיים [134].

הטעם שכוהנים לא נושאים כפיהם במנחה בכל יום הוא משום שיכרות, ולכן ביום תענית נושאים כפיהם גם במנחה [135], וביום כיפור לא נושאים כפיהם במנחה, אבל נושאים כפיהם בנעילה [136].

ברכת המזון - יש אומרים, ששיכור שהוא מדומדם, היינו שהוא שיכור בדרגה שאינו יכול לדבר כראוי, יכול לברך ברכת המזון [137]; ואם הוא בדרגה שאינו יכול לדבר בפני המלך נחלקו בדבר [138], והכרעת האחרונים שיכול לברך [139], ומכל מקום לכתחילה יברך קודם שיבוא לידי כך [140]; ויש אומרים, שבכל מקרה אסור לשיכור לברך ברכת המזון [141].

שבת - מי שנשתכר בשבת, מותר לסוך כפות ידיו ורגליו בשמן, כדי להפיג שכרותו [142]; וכן מותר לשיכור לשתות קפה שחור חזק בשבת כדי להפיג שכרותו [143].

יום-טוב - ביום-טוב יש מצות שמחה, ובזמנינו מקיימים מצווה זו בשתיית יין שהוא משמח אנשים [144], אבל מכל מקום לא יימשך ביין, שהשכרות אינה שמחה אלא הוללות וסכלות, ואי אפשר לעבוד את ה' מתוך שיכרות [145]. לפיכך חייבים בית דין להעמיד שוטרים ברגלים, שיהיו מסבבים ומחפשים בגנות ובפרדסים ועל הנהרות, כדי שלא יתקבצו שם אנשים ונשים ויימשכו ליין [146].

ערב יום-הכיפורים - אחד הנימוקים שתיקנו חז"ל לומר וידוי בערב יום-הכיפורים לפני הסעודה המפסקת הוא שמא תיטרף דעתו בסעודה מן השכרות, ותמנענו השכרות מווידוי [147].

פורים - חייב אדם להשתכר בפורים [148] עד שלא ידע להבחין בין ארור המן לברוך מרדכי [149]. וכבר הקשו הפוסקים איך הותרה שכרות בפורים, הרי זה דבר מגונה, ומביא לידי עבירות חמורות, כמבואר לעיל. אמנם יש מהפוסקים הסבורים שלא נתקבלה ההלכה שחייב אדם להשתכר בפורים [150], אך רוב הפוסקים הביאו דין זה להלכה [151]. לשיטה זו יש מי שתירץ, שכיוון שיש מצווה בכך, הרי המצווה מגינה ומצילה מתקלות [152]; ויש מי שכתבו, שחובת סעודת פורים כוללת שתיית יין יותר מהרגלו, ומתוך כך יישן, ואז לא ידע להבחין בין ארור המן לברוך מרדכי [153].

יש מי שכתב, שבפורים מותר לאדם להתפלל לכתחילה כשהוא שתוי, כל זמן שלא הגיע לשכרות גדולה כל כך שאינו יכול לדבר אפילו לפני מלך [154].

מקורות והערות

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר