שנת תשע"ז | שבת פרשת בא

חמדת האינציקלופדיה התלמודית: רפואה והלכה - פסח, חמץ ומצה

שבעת ימים מצות תאכלו אך ביום הראשון תשביתו שאר מבתיכם כי כל אכל חמץ ונכרתה הנפש ההוא מישראל מיום הראשן עד יום השבעי [שמות יב טו]

מתוך: א. שטינברג, אנציקלופדיה הלכתית רפואית, מהדורה חדשה תשס"ו, כרך ו, ערך פסח, טורים 394 - 430

דיני חולה בערב פסח

בדיקת חמץ בבית חולים - חולה המאושפז בבית חולים אור לי"ד בניסן, חייב לבדוק את החמץ בארון שליד מיטתו. יש אומרים שלא יברך על בדיקה זו [1]; ויש מי שכתב שיכול לברך [2]. ואם הוא מאושפז בבית חולים פרטי, ושוהה בחדר פרטי, בוודאי יכול לברך [3].

אם לא יכולים לבדוק את החמץ לאור הנר בגלל הסכנה שיש בנרות בבית חולים, יכולים לבדוק לאור פנס חשמלי [4].

אוכל בבית חולים - בבית חולים, כשיש צורך לחסל את כל החמץ לפני יום ארבעה עשר בניסן, מותר להאכיל את החולים בערב פסח מצה עשירה, או מצה רגילה, שאינה שמורה משעת קצירה, ושלא נעשית לשם מצת מצווה; וטוב להחמיר לבשל את המצה במרק, עד שישתנה טעמה [5].

בדיקת חמץ על ידי רופא - רופא שנקרא לטפל בחולה ביום ארבעה עשר בניסן בבוקר, ולא הספיק לבער את החמץ, מבטלו בליבו במקום שהוא שם, ואינו חוזר, אפילו יש שהות לבער את החמץ ולחזור ולטפל בחולה [6].

מלאכה לצורך רפואה - ערב פסח לאחר חצות אסור במלאכה [7], ואיסורו קל מחולו של מועד [8].

תענית בכורים - בכור שיש לו צער וחולי, ואפילו באיבר אחד, פטור מתענית בכורים בערב פסח [9].

מכירת חמץ - חולה הסובל משטיון, ואיננו בר-כושר למכור את חמצו, יכולה האשה למכור את החמץ בשם בעלה [10].

דיני החולה והרופא במצוות מצה, מרור, יין, סדר

מי שאסרו עליו הרופאים מצה, מרור או יין - חולה שאסרו עליו הרופאים לאכול מצה או מרור, או לשתות יין, מפני שסבורים הם שדברים אלו יזיקו לו, ויכניסוהו לספק סכנה, בוודאי אסור לו לאכול או לשתות דברים אלו, כדין כל ספק פיקוח נפש, שדוחה כל המצוות, ואין לך מצווה הבאה בעבירה גדולה מזה [11]; ואם עבר על דברי הרופאים, ואכל כזית מצה בעת שהיה מסוכן לאוכלה, ואחר כך הבריא, חייב לחזור ולאכול בעת שהוא בריא, ולא יצא חובת המצווה כשאכל נגד דעת הרופאים, כי מצווה שאינה צריכה להיעשות משום  סכנה, ועבר ועשה, הרי זה כמי שלא עשה את המצווה, ואין כאן מצווה כלל [12].

ואם הוא בריא, אלא שהרופאים סבורים, שדברים אלו יגרמו לו להיות חולה שאין בו סכנה - יש מי שכתב, שחייב לדחוק עצמו ולקיים המצווה [13]; אך רוב הפוסקים סבורים, שגם במצב כזה הוא פטור מאכילת מצה ומרור, ומשתיית יין [14], ואינו רשאי להחמיר על עצמו [15], בין אם הוא מרגיש כך בעצמו, או שהרופא אומר שיזיק לו [16], ועל כל פנים לא יברך על אכילה זו [17].

ואם הרופאים מסופקים אם המצה תגרום לו שיפול למשכב או לא, יאכל כזית מצה ויברך, שכן חיובה מן התורה, אבל לא יאכל מרור, ולא יברך עליו, שכן חיובו מדרבנן [18]; ואם שתה ארבע כוסות, אף שהיין מזיקו, חייב לברך עליו בורא פרי הגפן [19]. טעמם: היין אינו מזיק לרוב בני האדם; בשעת השתיה הוא נהנה מכך; הנזק צפוי רק בעתיד.

ולעומתם יש הסבורים, שבכל מקרה של חולי שאין בו סכנה אינו פטור מכל המצוות, ולכן צריך לאכול גם מצה ומרור, ולשתות ארבע כוסות, ואינו פטור אלא אם כן יש חשש של סכנה [20].

חולה שאין בו סכנה - הפוסקים הסבורים, שחולי שאין בו סכנה פוטר מאכילת מצה ומרור, ומשתיית יין, הגבילו פטור זה במספר תנאים:

דווקא בחולי כל הגוף עד שיפול למשכב, אפילו כשאין חשש סכנה, או אם חושש שיגרמו לו צער גדול [21], אבל אם סובל ממיחוש גרידא, או כאב ראש בלבד, צריך לדחוק עצמו לשתות ארבע כוסות [22].

דווקא כשיש לו צער גדול, אבל אם יש לו צער קטן חייב במצות מצה, מרור ויין [23].

אם החולה טוען שהמצה מזיקה לו, והרופא אומר שלא תזיק לו - יש מי שכתב, שסומכים בזה על הרופא [24]; ויש מי שכתב, ששומעים לחולה [25].

דרכים אחרות לקיום המצווה - חולה שמבחינה בריאותית איננו יכול לקיים מצות אכילת מצה או מרור, או שתיית יין, מכל מקום ינסה לקיים המצווה בדרכים שונות:

חולה שקשה לו לאכול מצה בצורתה הרגילה, יכול לפוררה דק-דק, ולאוכלה כך בליל הסדר [26], ויכול לברך עליה ברכת המוציא [27], ומן הראוי שיכין את המצה הטחונה מבעוד יום, אבל אם לא עשה כן, מותר לטחון את המצה לצורך זה ביום-טוב, כשיעור הצריך לאותו יום [28], אבל לא בשבת [29].

אם לא יכול לאוכלה יבשה, מותר לאוכלה עם לגימת מים [30].

אם גם זה בלתי אפשרי, יכול לשרותה במים פושרים [31], אבל לא ישרה אותה מעת לעת, כי אז דינה כמצה מבושלת, שלא יוצאים בה ידי חובת המצווה [32].

ואם גם לא יכול לאוכלה בצורה זו, מותר להטבילה במשקה אחר [33], ומי שמקפיד כל השנים שלא לאכול מצה שרויה, כשהוא חולה או זקן מותר לו לשרות במי פירות, ואם מוכרח לשרות דווקא במים, יעשה התרה על מנהגו [34]; ומכל מקום אין לשרותה ברותחים [35], וגם בכלי שני יש להחמיר [36].

שיעור כזית - יש הסבורים, שהוא כחצי ביצה [37], ונחלקו הפוסקים אם משערים את הביצה ללא קליפתה [38], או שמשערים ביצה בקליפתה [39]. לפי המשקלים בימינו, וכשמודדים לפי הנפח, ולא לפי המשקל, שיעורו הוא כ-15 גרם, שהוא כחצי מצת מכונה [40], או קרוב ל-20 גרם [41]. ויש הסבורים, ששיעור כזית הוא שליש ביצה [42], ולפי המשקלים שבימינו לפי הנפחים משתנה שיעורו בין 14-6 גרם לפי שיטות החישוב השונות של השיעורים [43].

לפיכך, חולה שאיננו יכול לאכול מצה בשיעור הגדול, יאכל כזית מצה בלבד בשיעור המצומצם ביותר [44], היינו שיעור של עשרים גרם [45], או שיעור של 17 גרם [46], ויאכל שיעור זה של מצה בתחילת הסדר, לאחר ברכת אכילת מצה, ולכורך יקח חתיכה קטנה של מצה, וחתיכה קטנה של מרור, ולבסוף יאכל עוד כשיעור זה של מצה לאפיקומן [47]. כמו כן לא צריך לאכול בבת אחת, אלא יאכל בתוך כדי שיעור אכילת פרס הקל ביותר.

ולעניין שיעור מרור לחולה, בוודאי אפשר להקל להחשיבו כשליש ביצה [48],  שהוא כ-17 גרם [49]. המרור לכורך צריך גם הוא להיות כזית [50], אבל אם לא יכול לאכול שיעור זה מחמת חולי, אפילו שאין בו סכנה - יש להקל [51].

אם אינו יכול לאכול אפילו כזית מצומצם של מצה או מרור, מצווה לאכול כמה שיכול, גם אם הוא פחות מהשיעור [52], ואפילו אם לא יכול לבלוע, לפחות ילעוס אותו בפיו [53], ועל כל פנים יאכל מעט מרור לזכר טעם מרירות [54]; ויש מי שכתב, שמי שלא יכול לאכול כזית מרור, אין לו שום חיוב לאכול פחות מכשיעור [55].

ולעניין ברכת 'על אכילת מצה', או 'על אכילת המרור', כשאוכל פחות מכשיעור - יש הסבורים, שלא יברך [56], ולשיטה זו יתכוון לצאת בברכת חברו, שאוכל כשיעור [57]. אם אינו יכול לאכול כזית מצה או מרור תוך כדי אכילת פרס, יאכל יותר לאט, אבל לא יברך על אכילת מצה [58], וכן לא יברך ברכת המזון, אלא אם כן אכל כזית מצה תוך כדי אכילת פרס [59]; ויש אומרים, שחולה שאוכל פחות מכזית, יכול לברך גם על פחות מכזית [60].

מותר לשקול את השיעורים של מצה ומרור בליל הסדר, אף על פי שבדרך כלל אסור לשקול בשבת וחג [61], ואפילו במאזניים פרטיים שמשתמשים בהם בבית, שכן הוא שוקל לצורך מצווה [62].

חולה שאסור בחיטה - מי שאסור לו לאכול קמח חיטה, כגון הסובל ממחלת הכרסת (צליאק), חייב להשתדל להשיג מצות שנאפו מקמח של שאר דגנים, שאינו מכיל את המרכיב האסור לו באכילה, היינו גלוטן [63]. אמנם אין לאפות בתמידות מצה מדגנים אחרים פרט לחיטים, בגלל החששות השונים הכרוכים בכך, אלא שמי שזקוק לכך, יאפו לו הכמות הנצרכת לו בלבד [64]. ויש מי שכתב, שבכל ימי הפסח בוודאי פטורים חולים אלו ממצה, אבל ביחס לכזית ראשון בליל הסדר, אמנם אינו חייב לצער עצמו בכך, אבל היות ואין בכמות קטנה וחד-פעמית נזק ממשי לחולה כרסת, רשאי להחמיר על עצמו ולאכול שיעור מצומצם, ואף לברך [65].

חולה שאסור ביין - מי שאינו רשאי לשתות יין על פי פקודת הרופאים, כגון חולה סוכרת, יכול לשתות יין צימוקים, כשהצימוקים הם יותר מששית (17%) מהמים ומשאר המרכיבים של המשקה [66], וכן מותר ביין מבושל ובמיץ ענבים [67].

חולה שאינו רשאי לשתות יין מכל צורה שהיא, או אף מיץ ענבים, יכול לשתות חימר מדינה, דהיינו משקה חשוב שמגישים לאורחים [68]. בעניין הגדרת משקה כחימר מדינה דנו חז"ל והפוסקים ביחס למספר משקאות: שיכר [69], קפה, תה, חלב [70], מיץ תפוזים [71], מי סודה [72].

יש מי שכתב, שאם שתיית יין מזיקה לחולה, ואסור לו לשתות יין בהוראת רופא, יכול לסמוך על שיטות הראשונים [73], שעיקר דין ארבע כוסות נאמר לעורך הסדר, וכל השומעים יוצאים ידי חובתם בשתייתו [74].

מרור - חולה רשאי לקחת איזה מין שערב לו מבין הירקות שיוצאים בהם חובת מצות מרור [75].

אכילה שלא דרך הפה - חולה שמקבל את מזונו דרך צנתר (זונדה) לקיבה, או דרך פיום הקיבה, אינו יוצא ידי חובת אכילת מצה או מרור, או שתיית ארבע כוסות בדרך זו, ולכן אין לברך עליהם, אלא ישתדל לשמוע הברכות ממי שמחוייב בדבר, ולצאת ידי חובתו בברכותיו [76].

נכפה בשעת התקף, אינו יוצא חובת מצה, ולכן אם אכל כזית מצה או מרור באותו זמן, ואחר כך חזר לאיתנו, חייב לאכול כזית מצה לאחר שנרפא [77].

הקאה - מי שאכל חצי זית מצה והקיאו, ואחר כך אכל עוד חצי זית - יש הסבורים, ששתי אכילות אלו מצטרפות, כי גם במצוות עשה די בהנאת גרונו בלבד, ויצא ידי חובה [78]; ויש מי שכתב, שלעניין מצה צריך מילוי כרסו, ולכן לכל הדעות צריך שיגיע למעיו, ועל כן לא יצא ידי חובתו, אבל באכילת מרור די בהנאת גרונו, ולכן יצא ידי חובתו [79].

מי שאכל מצה, או שתה יין, ותיכף לאחר אכילתו או שתייתו הקיא, יצא ידי חובתו, כי בית הבליעה נהנה מהם; אמנם במצב כזה לא יוכל לברך ברכת המזון, ולכן צריך לחזור ולאכול המצה, כדי שיוכל לברך ברכת המזון [80]. אכן, גם לדעת הסוברים שהנאת גרונו מספקת, לא מועיל לתת עצה לחולה שילעוס את המרור ותיכף יפלוט, או שיגרגר את היין ותיכף יפלוט, כי בכך לא יצא ידי חובה כלל, אלא צריך שייגמר כל מה שהגרון יכול ליהנות, עד שיגיע ממש לבית הבליעה, במקום שלא יכול להחזירו [81].

אמירת ההגדה - גם מי שאינו יכול לאכול כזית מצה - יש אומרים, שחייב לומר את ההגדה [82], ומכל מקום יביאו לפניו מצות, כדי שיאמר את ההגדה עליהם [83]; ויש אומרים, שאינו חייב בהגדה [84].

הסבה - מי שהוא מצטער בהסיבה, כגון שיש לו מכה בצד שמאל, ואינו יכול להסב על צידו השמאלי, פטור מהסיבה [85].

יש אומרים, שאיטר אף הוא צריך לכתחילה להסב על צד שמאל [86], אבל בדיעבד אם היסב על צד ימין - יצא [87]; ויש אומרים, שאיטר צריך להסב לכתחילה על צד ימין [88]. השולט בשתי ידיו, מיסב ככל אדם [89].

גידם בידו הימנית, או שידו הימנית משותקת, או שיש לו מכה בידו השמאלית, כל אלו פטורים מהסיבה [90].

רופא שצריך ללכת לטפל בחולה בליל הסדר, וחושש שלא יספיק לקיים את כל מצוות ליל הסדר, הדבר תלוי במידת הדחיפות הנדרשת:

אם הדבר דחוף ביותר, בוודאי דוחה את מצוות החג, וילך לטפל בחולה.

אם יש מעט זמן, יקיים את מצוות ליל הסדר לפי הקדימויות הבאות: יקדש על היין; יברך בורא פרי האדמה, ויאכל פחות מכזית כרפס; ישאל 'מה נשתנה' ויאמר 'עבדים היינו וכו' עד 'הרי זה משובח'; יאמר 'רבן גמליאל היה אומר וכו'; יאמר שני מזמורי הלל, ויברך ברכת 'אשר גאלנו וכו'; ישתה כוס שני; יטול ידיו בברכה, ויברך ברכת המוציא, וברכת על אכילת מצה, ויאכל מצה בשיעור שני זיתים בכדי אכילת פרס; יברך על אכילת מרור, ויאכל כזית מרור בכדי אכילת פרס; יאכל כזית מצה בכדי אכילת פרס לשם אפיקומן; יברך ברכת המזון; ישתה כוס שלישי. אם יש לו עוד זמן יגמור הלל יאמר 'נשמת' וישתה כוס רביעי [91].

אם אין לו פנאי אפילו לסדר המקוצר, יעשה שאלת חכם כיצד לנהוג. ואם סיים עבודתו קודם חצות, ישלים על הסדר את מצוות הלילה.

דיני מאכלים של חמץ לחולה

חולה שיש בו סכנה - מאכלי חמץ - חולה שיש בו סכנה, והוא צריך לאכול מאכלים של חמץ בפסח לרפואתו, מותר אפילו באכילה ושתיה של חמץ גמור לצורך רפואתו, אם אי אפשר בקלות לעשות בדרך של היתר [92].

אם יכול החולה לאכול בעצמו את מאכלי החמץ הדרושים לו, או שגוי יכול להאכילו, לא יאכילנו ישראל, כי מאכיל הרי הוא כאוכל [93]; ואם החולה איננו יכול לאכול בעצמו, וגם אי אפשר להאכילו על ידי גוי, מותר להאכילו על ידי ישראל, אבל לא יאכילנו יהודי יחיד, שמא ישכח ויאכל בעצמו [94]. ויש מי שכתב, שעדיף שיאכל בחצאי שיעורים, וביותר מכדי אכילת פרס, כמו חולה ביום-הכיפורים [95], וכן רצוי לחלק את החמץ בכמה חדרים, שלא יימצא בחדר אחד כשיעור חמץ [96]. וכל זה דווקא אם אין בחומרות אלו כדי לסכן את החולה, אבל אם יש חשש סכנה, מותר לו לאכול כדרכו לפי הצורך.

חולה שאין בו סכנה - מאכלי חמץ - חולה שאין בו סכנה, אסור באכילת חמץ, אפילו במשהו, ואפילו חמץ דרבנן, וכן אסור להשאיר את החמץ בבית מדין בל יראה ובל ימצא [97]; ואם הוא צריך למאכלים של חמץ, רוב הפוסקים סבורים [98], שמותר על ידי חליטה, שבמקום חולי לא גזרו לאסור חליטה, ובמקרה כזה אנו סומכים על הבקיאות שלנו לחלוט בצורה נכונה [99]. חליטה היא נתינת דבר לתוך מים בעת רתיחתם, או נתינת רותחים עליו, שעל ידי כך לא יחולו עליו איסורים, כגון איסור חמץ בפסח, שכן אחרי החליטה כבר לא יוכל הדבר החלוט להחמיץ [100]. אכן, הגאונים הורו שבסתם אין לעשות מעשה לסמוך על חליטה בפסח, שמכמה דורות כל חכמינו הקדמונים כתבו, שאין בזמן הזה מי שיודע לחלוט [101]. אלא, שכאמור, בחולה התירו לסמוך על כך; אך יש שאסרו אפילו על ידי חליטה [102], ולא התירו בחליטה אלא לחולה שיש בו סכנה, ובתנאי שיאכל מיד ולא ישיירו מהמאכל הזה כלום [103]. ולשיטה זו לא רק שאסור לחולה שאין בו סכנה באכילה, אלא אפילו להניח על בטנו לרפואה [103]. ואמנם יש מי שכתב, שהאחרונים מחמירים באכילת חמץ בפסח, יותר מאשר באכילה ביום-הכיפורים, שכן לא על הלחם לבדו יחיה האדם, ואף שאנו מקילים בזה, מכל מקום צריך לשאול דעת רופא בקיא ויודע בטיב המחלה [104], ואכן מבחינה רפואית אין כמעט מצב, שיצטרך החולה לאכול דווקא חמץ [105].

חולה שאין בו סכנה - מאכל פגום - יש מי שכתב, שאם המאכל הנצרך לרפואה יש לו טעם פגום מאד, מותר הוא לחולה שאין בו סכנה, כי אין זה כדרך הנאתו [106].

תינוק שזקוק לאכול מזון שיש בו חמץ - לכתחילה יש להימנע מכך, ולחפש תחליף שאיננו חמץ; אבל אם אין אפשרות אחרת - יש הסבורים, שמותר להאכילו מאכלים אלו כשהדבר הוא צורך גדול, אפילו אין במניעתו משום סכנה [107]. במקרים כאלה עדיף להביא את התינוק לבית גוי, ויאכילנו הגוי; ואם אי אפשר להוציא את הקטן, יבוא הגוי לבית הישראל, ויאכילו חמץ של הגוי [108]; ואם גם זה בלתי אפשרי, יש שכתבו עצה, שההורים יקנו לתינוק את כל החמץ הדרוש לו לכל ימי הפסח על ידי דעת אחרת מקנה, והאם מגביהה הסל שבתוכו כל החמץ, והאב מקנה חדר או קרן זווית בחדר התינוק, וכך יקנה התינוק את החמץ במתנה בקנין אגב קרקע, ונמצא התינוק אוכל משל עצמו, ואינו של אביו לעבור על בל יראה ובל ימצא [109].

קטניות, כגון תירס, אורז או קורנפלור [110] - מותרות באכילה לחולה שאין בו סכנה [111]. ומכל מקום חולה אשכנזי שאין בו סכנה, שצריך לאכול קטניות, מותר דווקא בדרך של בישול במי פירות או בחליטה [112]; וצריכים להשתמש בכלים מיוחדים לבישול ולאכילה, ולאחר מעת לעת הכלים מותרים, וכן יעשה הפת משונה מכל המצות [113].

חלב של גוי - מותר לחולה שאין בו סכנה לשתות חלב של נכרים בפסח, ומכל מקום יקחו חלב שלא שהה בכלי של גוי מעת לעת, ויסננו החלב [114].

מצה עשירה, היינו מצה שנאפתה עם מי ביצים או מי פירות, ובתנאי שלא מתערב בהם כלל מים, מותרת לצורך חולה [115].

פירות יבשים - נוהגים להתיר סתם פירות יבשים לחולה שאין בו סכנה [116].

דיאטה טבעונית - מי שמאמין בדיאטה מסויימת שתועיל לרפאותו אפילו ממחלה קשה, אין למחות בידו, ויש לסייעו בכך; אבל אם התזונה כוללת תערובת חמץ, והוא רוצה את התזונה כדרך רפואה, אך הרופאים אינם סבורים שיש בזה תועלת - אסור [117].

חיות מעבדה - רופא המחזיק חיות במעבדה לשם מחקר, וצריך להאכילן חמץ, ימכרם לגוי קודם זמן איסורו, וימכור את החמץ הדרוש להם, ולא יטפל בעצמו בהאכלתם, או בכל פעולה הקשורה במחקרו, עד אחרי הפסח [118].

דיני תרופות לחולה

המרכיבים הפעילים שבתרופות ברובם הגדול אינם מורכבים מחמץ, פרט לוויטמינים מסויימים שמופקים משמרים, וגלוקוזה העשויה מעמילן של חיטה. אבל חומרי העזר השונים, כגון הדבק של הטבליות, ממיסים אלכוהוליים, וממתיקים של תמיסות (סירופים), עשויים להיות מורכבים ממוצרים המכילים תערובת של חמץ. שכן חלק מן החומרים שמשתמשים בהם לדבק של כמוסות עשויים מעמילן, והממיס השכיח ביותר בהכנת תרופות ותמיסות הוא אלכוהול.

להסברת העניין: קמח הוא מוצר של טחינת גרעיני תבואה, והוא מתקבל מהחלק הפנימי של החיטה, ומורכב בעיקרו מעמילן, שהוא רב-סוכר המיוחד לצמחים, ומתערובת של חלבוני החיטה, הנקראת גלוטן. כמו כן ישנם תססים (אנזימים) רבים, שמפרקים את החומרים הראשיים הללו. העמילן הוא רב-סוכר, שמתפרק בעזרת תססים מתאימים ליחידות סוכריות קטנות, ותססים אחרים מפרקים את היחידות הקטנות לדו-תחמוצת הפחמן ולאלכוהול [119]. ועל כן, העמילן והאלכוהול המופקים ממיני דגן הם חמץ. אמנם ניתן להפיק עמילן מתירס, ועל כן דינו כקטניות האסור לאשכנזים; וניתן להפיקו מתפוחי אדמה, שאז אין בו כל חשש איסור חמץ. האלכוהול, בעיקר זה המיוצר בחוץ לארץ, מופק מתסיסה של החלק העמילני שבחיטה, ולכן הוא חמץ, אבל בישראל מפיקים אלכוהול ממקורות אחרים, שאינם חמץ [120].

שיטות לזיהוי עמילן - קיימות מספר שיטות לזיהוי מקור העמילן בתערובת, כגון הסתכלות במיקרוסקופ בגרגירים לאחר התפחתן במים, כשלכל עמילן יש צורה אופיינית, וכך ניתן להבחין בין עמילן מחיטה, מתירס, מאורז, או מתפוחי אדמה; או שיטות אימונולוגיות, לזיהוי מרכיבי עמילן ומקורותיו על ידי נוגדנים מיוחדים להם.

חולה שיש בו סכנה, מותר לו לקחת תרופות בפסח, אפילו אם הם וודאי חמץ, ככל דיני פיקוח נפש [121]. ואם החולה שיש בו סכנה יודע מראש שיצטרך בפסח כמות מסויימת של תרופה שהיא חמץ גמור, יכוון בשעת הקניה של התרופה בבית מרקחת קודם הפסח, שאינו רוצה לזכות בחמץ שבה, ולא ישלם עבור התרופה אלא לאחר הפסח, ואז מותר לו  להשתמש במה שנשאר גם לאחר הפסח, ומכל מקום יניח את החמץ במקום מוצנע, ומשם יקח כל פעם לפי הצורך [122].

ומכל מקום כשקונים תרופה בפסח, עדיף לקנותה בבית מרקחת של נכרי [123].

בעניין איסור בל יראה ובל ימצא, יש מהפוסקים שהציעו מספר דרכים לפתרון הבעיה:

למכור את התרופות לגוי, ולהשתמש בהן בלא רשותו כשצריך להם; לבטל את התרופות קודם הפסח, ובשעת הצורך להיזהר שלא לזכות בהם, ויהא דעתו שרק מצד אונס מחלתו הוא משתמש בהם, אבל אינו רוצה בקיומם לעבור על איסור תורה; לקנות אותם בפסח מבית מרקחת של גוי, ויהא דעתו שלא לזכות בהם כלל, ולא ישלם בפסח, כי כסף קונה מגוי, אלא יבטיח התשלום לאחר הפסח [124].

חולה שאין בו סכנה, והוא זקוק לתרופות בפסח, יקפיד להשתמש בתרופות שאין בהן חשש חמץ. ואמנם בארץ ישראל נעשים מאמצים ניכרים מצד גופים רבניים שונים, ומצד בתי החרושת לתרופות, למעט בתערובות של חמץ עד כמה שאפשר, כגון להשתמש בעמילן המיוצר מתפוחי אדמה או תירס, ולהשתמש באלכוהול שאיננו מיוצר ממיני דגן [125].

אכן, כשאין תחליף תרופתי מתאים שהוא נקי מחשש תערובת חמץ, מצינו בפוסקים דרכים שונות להקל על לקיחת תרופות בפסח לחולה שאין בו סכנה. אמנם יש מי שכתב 'גם אני העני לא ידעתי למה יש שמאד מחמירים בזה' [126], אך לכתחילה כולם מסכימים שיש לנסות להפחית בחומרת האיסור:

חמץ שנתעפש ונפסל מאכילת אדם, אבל הכלב יכול לאוכלו, לא נתבטל מתורת חמץ, ואסור באכילה, וחייב בביעור [127]; אבל מאכל שנפסל לאכילת כלב - יש אומרים, שהוא אמנם מותר בהנאה, ומותר לקיימו, אבל אסור לאוכלו, כי בעצם  האכילה הוא מחשיבו [128]; ויש אומרים, שדבר שנפסל לאכילת כלב, מותר אף באכילה, הואיל והוא כעפר בעלמא, ואין עליו שום איסור, ודווקא כשנפסל קודם הפסח, אבל נפסל לאחר זמן איסורו - אסור [129]. ולפיכך, תרופה שהיא מרה, ונפסלה מאכילת כלב, לדעת רוב הפוסקים היא מותרת לחולה שאין בו סכנה, אם הוא חולה בכל גופו, כי באכילתו אין הוא מחשיבו לאוכל, אלא לרפואה [130], ומותר להחזיקן ברשותו, ואינו עובר על בל יראה ובל ימצא [131]; אמנם יש הסבורים, שגם חולה, אם אין בו סכנה, אסור לקחת תרופות המכילות חמץ, אף על פי שנפסלו לאכילת כלב, מאותו טעם של החשבת הדבר [132]; ולעומתם יש הסבורים, שבתרופות, גם אם רק נפסלו מאכילת אדם, אף על פי שעוד ראויים לאכילת כלב, מותר לחולה שאין בו סכנה, כשאין ראוי לחמע עיסות אחרות [133].

החמץ המעורב בתרופות הוא חמץ נוקשה, היינו חמץ שמתחילת חימוצו אינו ראוי לאכילה, או שאינו חמץ גמור [134], ונחלקו הפוסקים להלכה, אם איסורו באכילה מן התורה ולוקה עליו, או שאיסורו באכילה מן התורה, אבל אין לוקים עליו, או שאינו אסור אלא מדרבנן [135]. לפיכך, תרופה המכילה חמץ נוקשה, וגם מעורבת בדברים שאינם ראויים לאכילה, והיא מיועדת לחולה שאין בו סכנה - מותרת [136].

תרופות שעטופות בחמץ נוקשה, כדבק של הגלולה או כממתיק שלה, אבל התרופה עומדת לבליעה ולא לאכילה, הרי זה נחשב שלא כדרך אכילה, ומותר אף לחולה שאין בו סכנה, ואולי מותר אף לכל אדם שיש לו קצת חולי [137].

החמץ בתרופה כבר נתבטל קודם הפסח משם אוכל, ולכן לא שייך בו איסור חמץ [138].

החומרים המרכיבים את התרופות עברו שינויים כימיים, והם נתבטלו קודם הפסח, ונשתנו לדבר אחר [139].

תרופה שיש בה תערובת חמץ, מותר לחולה שאין בו סכנה לבולעה כשהיא נמצאת בתוך כמוסה שאיננה חמץ [140]. ואם הכמוסה עצמה מכילה תערובת חמץ - יש מי שכתב, שאסור לבולעה, כי היא ראויה קצת לאכילה [141]; ויש מי שכתב, שמעיקר הדין מותר לבלוע כמוסות כאלו, כי הם מעורבים בדברים שאינם ראויים לאכילת אדם [142].

תרופות ללא חמץ או עם קטניות - מכל מקום, במקומות בהם הטבליות עשויות ללא חמץ כלל, אלא מעמילן של קטניות, ובוודאי כשהוא עשוי מעמילן של תפוחי אדמה, חלילה לחולה שאין בו סכנה להחמיר על עצמו ולהפסיק לקחת תרופות הנחוצות לו על פי רופא במשך הפסח, ובפרט במצב שעלול לבוא לידי ספק סכנה [143].

תרופות המכילות חמץ והן טעימות - אכן, תרופות המכילות חמץ והן טעימות, כגון כדורים למציצה, תמיסות וכד', אסור לאוכלם ולבולעם בפסח, ואסור להחזיקם ברשותו, אפילו כמות החמץ שבהן קטנה ביותר, אלא אם מדובר בחולה שיש בו סכנה [144].

אם כמות החמץ שבתרופה קטנה מאד, ומעורבת עם דברים מרים, אלא שגם ממתיקים אותם בסוכר למעלה - יש מי שכתב, שאפשר שאין לאסור [145]. ועוד יש מי שכתב, שיש להתיר תרופה בצורת סירופ מתוק, על ידי פגימה [146].

וכן מי שאינו חולה שאין בו סכנה, אלא רק חש כאבים קלים ונזקק לתרופה - יש מי שכתבו, שאסור לבלוע תרופה שיש בה חשש חמץ, אפילו נפסל מאכילת כלב [147], אלא יקחנה בצורת אבקה, שאין בה תערובת חמץ [148]; ויש מי שכתב, שמותר לבלוע כדור נגד כאבי ראש, אף על פי שהכדור מכיל בתוכו קמח לצורך הדבקתו, כי הוא חמץ נוקשה, ומעורב בדברים שאינם ראויים לאכילה [149].

תרופה שעבר עליה הפסח - חולה שאין בו סכנה, מותר לקנות עבורו אחר הפסח כל תרופה המכילה חמץ, גם ממי שחשוד שלא מכר חמצו כדין, כי מותר להתרפא על ידי חמץ שעבר עליו הפסח, שאיסורו רק מדרבנן [150].

רטיה - אסור ללעוס חיטים על מנת להתקין מהן רטיה על גבי מכה, כי הרוק מביא להחמצה [151]. אבל מותר להניח בפסח רטיה או תחבושת מחמץ, מכיוון שהשימוש נעשה שלא כדרך הנאה, והדבר מותר אף לחולה שאין בו סכנה [152]. אמנם עדיין אסור לקיימם בביתו בפסח מדין בל יראה ובל ימצא, אלא אם כן מדובר בחמץ של גוי [153], או שמדובר ברטיה או איספלנית, שיש בה תערובת חמץ עם דברים אחרים, ואינה ראויה לאכילה, שאז מותר לקיימם בפסח [154].

משחה, רחיצה, חיטוי - מי שיש לו חטטים בגופו, וצריך לסוך את הפצעים במשחה שמעורב בה אלכוהול של חמץ הדבר מותר, בתנאי שהמשחה נעשתה קודם הפסח; ואם המשחה נעשית על ידי רוקח נכרי, מותר אף בפסח [155]. ויש מי שכתב, שחולה שאין בו סכנה, אם רפואתו שירחץ גופו בכל יום באמבטיה, עם חומר שהוא חמץ - אסור [156]; וכן יש מי שכתב, ששימוש באלכוהול חמץ לחיטוי העור לפני זריקה, או לניקוי פצעי עור - אסור [157], אלא אם גוי מניח חומר זה על רגלו בביתו של הגוי [158].

פתילות, משחות, חמרי הזרקה וטיפות לעיניים או לאוזניים המיוצרים בארץ, אין בהם בדרך כלל שום תערובת חמץ, ועל כן מותרים הם בשימוש בפסח [159]. ומכל מקום יש מי שהתיר זריקות לחולה בפסח, אפילו אם יש חשש תערובת חמץ [160], ויש מי שהתיר למרוח משחה על הגוף, אפילו אם יש בה חשש תערובת חמץ [161].

נאמנות רופאים ורוקחים - הרופאים נאמנים לומר שאין חמץ בתרופה, וכל שכן אם מרכיבי התרופה מודפסים על הבקבוק, שבוודאי יש להאמינם; וכמו כן יש להאמין לרוקח כשהוא אומר שאין תערובת חמץ בתרופה מסויימת, ואפילו הוא גוי [162].

תרופות הומיאופטיות - שאלת תרופות הומיאופטיות בפסח, נוגעת לעניין האלכוהול, שכן לצורך הכנת תרופות אלו משתמשים באלכוהול בדרגות מיהול שונות. יש מי שכתב, שתרופות הומיאופטיות המיוצרות בארץ ישראל, שבה משתמשים באלכוהול שאינו חמץ, הרי הן מותרות; ואילו התרופות שמיוצרות בחוץ לארץ, ששם משתמשים באלכוהול שהוא חמץ, הרי הן אסורות, אלא אם כן נתברר באופן מוסמך, שבתערובת האחרונה היה בה שיעור ביטול לבטל את חלק האלכוהול של חמץ, ונתבטל קודם הפסח [163]; יש מי שכתב, שאם האלכוהול שעושים בו את הדילולים אינו חמץ, אפשר לסמוך להקל דווקא בחולה שיש בו סכנה [164]; יש מי שכתב, כי עדיף שייצרו את התרופה בהשגחה ובהיתר, שלא יהיה בה תערובת חמץ, ושתהיה שלא כדרך הנאתו. אכן מעיקר הדין, אם ביטלו את תערובת האלכוהול העשוי מחמץ לפני הפסח, הרי זה מועיל [165]; יש מי שכתב, שבפסח יבטלן, או יערבבם עם דבר מר [166]; ויש מי שכתב, שאם הכין גוי את התרופה קודם הפסח, וקנו אותה קודם הפסח - מותר, גם אם האלכוהול היה חמץ [167].

דיני שיניים תותבות

שיטות הכשרת שיניים תותבות - הגעלה כדין במים רותחים עלולה לפגוע בשיניים התותבות, וקניית שיניים תותבות  מיוחדות לפסח מהווה הוצאה גדולה, שרבים אינם יכולים לעמוד בה. על כן נחלקו הפוסקים בשאלת השימוש בשיניים בתותבות בפסח ובדרכי הכשרתם:

יש הסבורים, שמספיק בשפשוף בלבד בלא הגעלה, כמו שעושים לשיניים טבעיות [168].

יש הסבורים, שמעיקר הדין די בהדחת השיניים התותבות בתוך הפה, אבל אם אין זה טורח רב ואפשר להסירם, עדיף להדיחם במים רותחים [169].

יש הסבורים, שאם חל ערב פסח ביום שבת, לכל הדעות יש להקל לנקותם בלבד, ללא הכשר נוסף, כי אז יש חשש של מתקן כלי בשבת [170]. ולעומתם, יש מי שכתבו להתיר הכשרת שיניים בשבת, כיוון שבשעת ההגעלה אין השיניים אסורות עדיין, שהרי זה שבת ערב פסח, וההגעלה מכשירה רק לאחר זמן, ולכן אין לראות בזה תיקון כלי [171]. ומכל מקום עדיף שיכשירם בערב שבת, ולא יאכל בשבת מאכלי חמץ חם, אבל מותר לאכול מאכלי חמץ קר [172].

יש מי שכתב, שאם אפשר להגעילם מכלי ראשון, או על ידי עירוי, ורוב הציבור יכול לעמוד בזה שלא יתקלקלו השינים התותבות, הרי טוב לעשות כן; ומכל מקום נוהגים לסמוך להקל להגעילם בכלי שני בלבד, ואפילו שינים תותבות מניילון מתירים בדרך זו [173].

יש מי שכתב, שעשרים וארבע שעות קודם הכשר השינים התותבות לא יאכל דברים גושיים שהם רותחים, אלא פושרים בלבד, ואחר כך יגעילם בכלי שני [174].

יש מי שכתב, ששיניים תותבות שאי אפשר להסירם כדי להגעילם, לא יאכלו בהם חמץ גמור תוך מעת לעת לפני פסח [175].

יש הסבורים, שצריך להכשירם על ידי עירוי שלושה ימים קודם הפסח [176].

יש הסבורים, שצריך להגעילם במים רותחים על ידי עירוי מכלי ראשון [177], ויכול להשתמש במים, שחומם הוא בערך שבעים מעלות צלזיוס [178].

יש הסבורים, שצריך להחמיר ולעשות שיניים תותבות מיוחדות לפסח [179].

כותרות וסתימות - בעניין כותרות של מתכת (זהב או כסף) על שיניים, וכן בעניין סתימות של שיניים המכילות חומרי מתכת - יש מי שכתב, שרצוי לשתות מים חמים קודם הפסח, ובזה יש משום הגעלה של חלקי המתכת שעל השיניים; ומכל מקום, אין לאסור אכילה ושתיה בפסח עם הכותרות והסתימות הקבועות, שמכיוון שלא ניתן להחליפם, וגם לא מסתבר להימנע מאכילה ושתיה כרגיל ומשום שמחת החג, יש לסמוך על הסברה שכל מה שנבלע בתוך השן מתקלקל ומתעפש עד שאינו ראוי עוד לאכילת אדם [180].

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר