שנת תשע"ז | שבת פרשת נצבים וילך
חמדת האינציקלופדיה התלמודית: הרהור עבירה וחכמות חיצוניות
"וַתִּרְאוּ אֶת שִׁקּוּצֵיהֶם וְאֵת גִּלֻּלֵיהֶם עֵץ וָאֶבֶן כֶּסֶף וְזָהָב אֲשֶׁר עִמָּהֶם, פֶּן יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ שֵׁבֶט אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ לָלֶכֶת לַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם הָהֵם וגו'" (כט, טז-יז)
האם מותר לבקר בכנסיה או לראות פסלים במוזיאון?האם מותר ללמוד ספרי דתות ופילוסופיה כדי לדעת מה להשיב לאפיקורס, ואם אסור איך עשה כן הרמב"ם?
הרהור עבירה. אסור להרהר בעבירה, שנאמר: וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם (במדבר טו לט), ואמרו: "אחרי לבבכם" - זו מינות, וכן הוא אומר (תהלים יד א): אָמַר נָבָל בְּלִבּוֹ אֵין אֱלֹקֵים, "ואחרי עיניכם" - זה הרהור עבירה, שנאמר (שופטים יד ג): וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן וגו' כִּי הִיא יָשְׁרָה בְעֵינָי, "אתם זונים" - זה הרהור עבודה זרה, וכן הוא אומר (שם ח לג): וַיִּזְנוּ אַחֲרֵי הַבְּעָלִים (ברכות יב ב).
ספרי עבודה זרה. ספרים רבים חיברו עובדי כוכבים בעבודתה, היאך עיקר עבודתה ומה מעשיה ומשפטיה, וציונו הקב"ה שלא לקרוא באותם ספרים כלל, ולא נהרהר בה ולא בדבר מדבריה (רמב"ם עבודה זרה פ"ב ה"ב), ואפילו להסתכל בדמות הצורה אסור שנאמר: אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִים (ויקרא יט ד), וכענין הזה נאמר: וּפֶן תִּדְרֹשׁ לֵאלֹהֵיהֶם לֵאמֹר אֵיכָה יַעַבְדוּ (דברים יב ל), שלא תשאל על דרך עבודתה היאך היא אף על פי שאין אתה עובדה, שדבר זה גורם להיפנות אחריה ולעשות כמו שהם עושים, שנאמר: וְאֶעֱשֶׂה כֵּן גַּם אָנִי (דברים שם. רמב"ם שם). והצפנת פענח (לרמב"ם שם) כתב שאין אסור להסתכל בצורה אלא בשעה שהם נעבדים, אבל בשעה שהם נעזבים מותר.
ספרים חיצונים. רבי עקיבא אומר אף הקורא בספרים חיצונים הוא בין אותם שאין להם חלק לעולם הבא (משנה סנהדרין צ א), וכתב היד רמה (שם) שאף לדעת התנא קמא אסור לקרוא בהם, אלא שאין עונשו חמור כל כך שלא יהיה לו חלק לעולם הבא. ספרים חיצונים הם ספרי מינים (ברייתא שם ק א, והגירסא "צדוקים" היא מחמת הצנזור), היינו גלחים (כן הוא ברש"י כתב יד ובדפוסים הראשונים של הש"ס, ור"ל כומרי הנוצרים) שפירשו את התורה ואת הנביאים על פי דעתם ולא סמכו על דברי חכמים, ויש בהם דברים המורים על שיתוף. והריא"ז (הובא בשלטי הגבורים עבודה זרה יז א) והריב"ש (סי' מה, והובא בדרכי משה יורה דעה סי' רמו ובקיצור בשולחן ערוך שם) ור"ע ברטנורא (סנהדרין פ"י מ"א) פירשו שבכלל ספרי המינים הם אף ספרי אריסטו היווני וחבריו, שכופרים בהשגחה ובנבואה ובשכר ועונש, שאדם נמשך בהם למינות, ועליהם נאמר: הַרְחֵק מֵעָלֶיהָ דַרְכֶּךָ (משלי ה ח), זו מינות.
לימוד פילוסופיה. כתב רב האי גאון בתשובה לרב שמואל הנגיד (הובאה באגרת הרמב"ן לחכמי צרפת, בכתבי הרמב"ן שעוועל ח"א ע' שלט ובאוצר הגאונים סוף חגיגה): תיקון הגוף ומישור הנהגת האדם הוא העסק במשנה ובתלמוד, כי לימוד התורה יועיל לעצמו ולחכמים שכמותו, ויועיל לעמי הארץ, כי ימשכם לדרכי התורה והמצוות, שאחריו ינהגו ההמון ביראת שמים ובלא פקפוק וספק באמונת ה', ואשר יסיר לבו מזה ויעסוק בדברים ההם, יסיר מעליו עול תורה ויראת שמים, עד שלא יחוש לעזיבת התורה והתפילה, ואם יאמרו אותם בני אדם המתעסקים באותם הדברים - דרכי הפילוסופיה - כי היא דרך סלולה ובה ישיגו ידיעת הבורא, לא תאבה ולא תשמע להם, כי הם מכזבים, ולא תמצא יראת חטא וענוה וקדושה אלא באותם המתעסקים במשנה ובתלמוד. וכתב הריב"ש (סי' מה) שאף מגדולי הראשונים שנתעסקו בחכמת הפילוסופיה, יש דברים שנטו בהם מהאמת אחר חכמה זו, וקל וחומר לשאר אדם.
אף על פי כן כתב החובת הלבבות שהבחינה בנבראים והלמידה בהם על חכמת הבורא יתברך חובה עלינו (שער הבחינה פ"ב ועי"ש שער היחוד פ"ג שכל מי שאפשר לו לחקור על ענין הייחוד והדומה לו חייב לחקור). והרמב"ם (תשובה סוף פרק י) כתב שצריך האדם להבין ולהשכיל בחכמות ותבונות המודיעים לו את קונו, כפי מה שיש באדם להבין ולהשיג. אבל הכוזרי (מאמר ה אות א ומאמר ב סוף אות כו) חולק ואומר שהמדרגה העליונה היא האמונה הטהורה לנפש התמימה הבאה לא בדרך החקירה. וכך כתב הריא"ז (בקונטרס הראיות בספר סנהדרי גדולה ח"ה, ירושלים תשל"ב, לסנהדרין צ א) שדרך החקירה אינה מדרך תורתנו, שאין דעתו של אדם משגת על עיקר החכמה, ואולי יצא מדרך האמת, ומוטב לו לפרוש מהם ולעסוק בתורה המלמדת יראת ה' וסור מרע. ורב סעדיה גאון כתב (בהקדמה לספר אמונות ודעות סי' ו): אנחנו חוקרים כדי שיתאמת לנו בפועל מה שידענו מפי נביאי ה'.
לדעת האוסרים לימוד חכמת הפילוסופיה, מה שהרמב"ם ועוד ראשונים למדו חכמה זו, פירש הריב"ש (סי' מה) שהרי זה מפני שכבר מילאו כריסם מעדני התורה, ואמר הרמב"ם על עצמו שלא למד חכמות אלו אלא "לרקחות ולטבחות ולאופות" (תשובות הרמב"ם בלאו ח"ג עמ' 57, הובא במהר"ם אלשקר סי' קיז ובאור החיים ליעב"ץ פ"י). וכדי להשיב לאפיקורס חיבר הרמב"ם את הספר מורה הנבוכים, לפי שהיו בזמנו הרבה נבוכים בעיקרי התורה מפני שלמדו חכמת הפילוסופיה, ותוכו אכל וקליפתו זרק (ראה חגיגה טו ב). ובספר אור החיים (פרק ט) כתב שבאמת הלך בדרך ארוכה ומסוכנת והוא לא טעה ונסתכן, לפי שהיה קדוש וחסיד מלידה.
מאותה ששנינו בפרקי אבות (פ"ב מי"ד): הוי שקוד ללמוד תורה, ודע מה שתשיב לאפיקורס, יש שלמדו היתר ומצוה ללמוד חכמת הפילוסופיה, ויש שלמדו מכאן לאסור לימוד חכמה זו: אלו שלמדו היתר מבארים הדברים שמלבד מה שצריך לך בביאור המצוות והתלמוד, צריך שתלמד אף מן הדברים העיוניים, כדי שתדע מה שתשיב בהם את האפיקורס (מאירי שם, ועי' בפירוש ר' יצחק ובמגן אבות שם ובבאר שבע סנהדרין ק ב). ואלו שלמדו מהמשנה איסור ללמוד פילוסופיה מפרשים שאם תלמד תורה בשקידה תדע להשיב לאפיקורס, אחר ששכלך יהיה מחודד מרוב העיון (זכות אבות לר"א גלאנטי שם), או שבשקידת התורה בלבד, ולא בזולת זה, תמצא תשובה מספקת לכופרים (ספורנו אבות שם וכעין זה בר' יונה שם), והוא שאמרו: הפוך בה והפוך בה דכולא בה (אבות פ"ה מכ"ד, עי' מדרש שמואל שם).2
__________________________
1 מבוסס על ע' הרהור עברה, כרך י
2 מתוך ע' חכמות חיצוניות, כרך טו, פרקים ג, ד
 לראש העמוד  הדפסת עמוד  שליחת קישור לחבר
|
