|
 שנת תשס"ז | שבת פרשת נחהנוסחה: תפילה + סבלנותהרב יוסף כרמללאחר חודשים ארוכים מלאי אימה, של היטלטלות על מים רבים, מעיז נח לפתוח את חלון התיבה ולנסות לבדוק, אם אפשר להתחיל לתכנן יציאה מן התיבה. לברר אם ניתן כבר לדרוך על קרקע מוצקה ויבשה. במסגרת ניסיונות הבדיקה שולח נח את היונה שלש פעמים לתור את הארץ. בין השליחויות שבעה ימים. מה עשה נח באותם הימים?
הכתוב נוקט לשון זו:
"וַיָּחֶל עוֹד שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים וַיֹּסֶף שַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה מִן הַתֵּבָה: וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ וַיֵּדַע נֹחַ כִּי קַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ: וַיִּיָּחֶל עוֹד שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים וַיְשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה וְלֹא יָסְפָה שׁוּב אֵלָיו עוֹד" (בראשית ח' י-יב)
משמע מן הכתוב שבמשך עשרים ואחד יום היה נח במצב של "וַיָּחֶל... וַיִּיָּחֶל". ננסה לברר את פשר הביטוי .
רש"י מסביר מלשון המתנה ומחזק את פירושו מהפסוק באיוב "לִי שָׁמְעוּ וְיִחֵלּוּ" (כ"ט כא) שם מתאר איוב את מעמדו הרם בעבר כאשר הציבור ייחל, ציפה והמתין לשמוע את דברי חכמתו.
ניתן להביא סיוע לרש"י גם ממקומות נוספים בתנ"ך כמו: "וַיָּחִילוּ עַד בּוֹשׁ" (שופטים ג' כה) המתאר את ההמתנה הארוכה של עבדי עגלון מלך מואב לאדונם אשר נהרג בידי אהוד בן גרא וכן מהכתיב בפסוק "וייחל שִׁבְעַת יָמִים לַמּוֹעֵד אֲשֶׁר שְׁמוּאֵל וְלֹא בָא שְׁמוּאֵל הַגִּלְגָּל וַיָּפֶץ הָעָם מֵעָלָיו" (שמואל א י"ג ח), המתאר את המתנתו של שאול למורו ורבו.
עיון נוסף בכתובים יכול לגלות לנו משמעות נוספת של הביטוי המיוחד הזה.
מצוקתו של נח מזכירה לנו את מצוקתו של אדם נוסף שהכתוב משתמש באותה לשון לתאור מצבו ופעולתו.
בימי יהואחז בן יהוא, מבול של צרות הציף את הארץ. שני דורות קודם לכן מלך בישראל אחאב. בימי אחאב המצב הכלכלי היה מצוין. אחאב גר ב"בֵית הַשֵּׁן" (מלכים א כ"ב לט), כלומר בבית שרהיטיו צופו בשנהב, חומר יקר ערך, שסימל עושר מופלג (השוו לכסא השן של שלמה, מלכים א י' יח). הארץ הייתה בנויה לתלפיות כמאמר הכתוב "וְיֶתֶר דִּבְרֵי אַחְאָב וְכָל אֲשֶׁר עָשָׂה ... אֲשֶׁר בָּנָה וְכָל הֶעָרִים אֲשֶׁר בָּנָה" (שם). אחאב ניצח את הארמים שלש פעמים, ניצחון מוחץ ושלט גם בדמשק (מלכים א' כ').
לעומת זאת, בימיו של יהואחז חל מהפך אדיר לרעה. הארמים שעבדו את ממלכת ישראל, לחצו אותה והנחילו מפלה מוחצת לצבאה. הכתוב מתאר את המצב במילים קשות "...יִּלָחַץ אֹתָם מֶלֶךְ אֲרָם:... כִּי לֹא הִשְׁאִיר לִיהוֹאָחָז עָם כִּי אִם חֲמִשִּׁים פָּרָשִׁים וַעֲשָׂרָה רֶכֶב וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים רַגְלִי כִּי אִבְּדָם מֶלֶךְ אֲרָם וַיְשִׂמֵם כֶּעָפָר לָדֻשׁ" (מלכים ב י"ג ד-ז).
מה עשה יהואחז כדי להחלץ מהצרות? הכתוב נוקט לשון זו:
"וַיְחַל יְהוֹאָחָז אֶת פְּנֵי יְקֹוָק" (שם, שם ד)
כאן בוודאי שצריך להסביר כי יהואחז התפלל אל ד' אלקיו. הקב"ה אכן שמע את תפילתו והושיע את ישראל אף על פי שלא היו זכאים על פי דין. וז"ל הכתוב: "וַיִּשְׁמַע אֵלָיו יְקֹוָק כִּי רָאָה אֶת לַחַץ יִשְׂרָאֵל" (שם).
מדוע הכתוב נוקט בלשון זו שמשמעותה כפולה גם לחכות וגם להתפלל? ננסה לענות באמצעות הופעה נוספת של הביטוי בתקופת יהואחז.
בספר מלכים מתואר מצב נורא בשומרון. בירת ממלכת ישראל נצורה. הרעב בעיר נורא עד כדי כך ש"יְדֵי נָשִׁים רַחֲמָנִיּוֹת בִּשְּׁלוּ יַלְדֵיהֶן" (איכה ד' י, עיינו מלכים ב ו'כח-כט). הפרשיה מסתיימת בזעקתו של המלך לנביא:
"וַיֹּאמֶר הִנֵּה זֹאת הָרָעָה מֵאֵת יְקֹוָק מָה אוֹחִיל לַיקֹוָק עוֹד" (שם, שם לג)
הכתוב לא מפרש מי הוא המלך. בשיטת "לא בא הכתוב לסתום אלא לפרש", ניתן להבין כי מדובר ביהואחז.
יהואחז שואל את הנביא כמה עוד אפשר להתפלל כשרואים שלכאורה התפילות לא נענות?
התשובה היא שצריך שני דברים, גם להתפלל וגם לחכות בסבלנות. אם נשכיל לא לאבד את היכולת לחכות בסבלנות, הקב"ה ישלח את ישועתו.
לפי זה, נח באותם עשרים ואחד יום (כמניין הימים שבין ראש השנה והושענה רבה) התפלל וגם חיכה בסבלנות ואז זכה לצאת לעולם חדש. אלפי שנים מאוחר יותר יהואחז, בהדרכת הנביא אלישע, למרות המצב הקשה, חיכה בסבלנות וזכה לישועה.
כדאי להפנים את המסר לכל דור ודור ובוודאי גם לדורנו.  לראש העמוד הדפסת עמוד שליחת קישור לחבר |
|
