שנת תשס"ז | שבת פרשת לך לך

שו"ת במראה הבזק

הלכות בני נח

שאלה
א. האם מותר לבן נח לחבוש כיפה? כדי להבחין בינו לבין היהודים יהיה כתוב על הכיפה "נח" או "בן נח".
ב. מהן התפילות שבן נח יכול להתפלל?
ג. האם מותר לבן נח לחוג את חגי ישראל?
ד. האם יש מצוות שאסור לבן נח לקיים?
ה. האם יש אתר אינטרנט המספק אינפורמציה בנושא ותומך בבני נח?

תשובה
א. מותר לבן נח לחבוש כיפה כסמל ליראת שמים. רעיון יפה הוא לכתוב על הכיפה את המילים "בן נח"[1].
ב. מותר לבן נח להתפלל את רוב התפילות ובלבד שישמיט או ישנה נוסחאות שאמירתן ע"י מי שאינו יהודי היא שקר, כגון: במקום "אבותינו"-יאמר "אבות ישראל". נראה שאינו יכול להתפלל תפילת מוסף[2].
ג. מותר לבן נח לחוג את חגי ישראל[3] אך לא ימנע בהם מעשיית מלאכה[4].
ד. בן נח רשאי לקיים את כל המצוות[5], מלבד שני דברים:
1. אסור לבן נח לשמור שבת[6].
2. אסור לבן נח ללמוד תורה[7], אלא בחלקים שנוגעים לז' מצוות בני נח[8]. כמו כן מותר לו ללמוד את ההלכות שברצונו לקיים[9]. יש פוסקים שהתירו לו ללמוד תורה נביאים וכתובים[10]. מותר לבן נח ללמוד תורה אם בכוונתו ללמוד כדי להתקרב לדת היהודית.
ה. לארגון Roth And Branch יש אתר התומך בבני נח www.rb.org.il .

--------------------------------------------------------------------------------

[1] על פי העיקרון העולה מדברי המאירי (סנהדרין נח ע"ב ד"ה בן נח). הסיבה שאסור לגוי לשבות היא "מפני שבני אדם סבורין עליו שהוא משלנו מתוך שרואים אותו יודע, ויבואו לטעות אחריו".
[2] שו"ת "אגרות משה" (או"ח ב סי' כה) מבאר שנכרי יכול להתפלל ויתכן שמקיים מצווה בכך. הוא גם מחדש שבעת צרה יש חיוב על הנוכרי להתפלל. מובן שאין לומר שקר בתפילה ולכן אין נכרי יכול לומר "אבותינו" ביחס לאבות ישראל (במשנה במסכת ביכורים מובא כך לגבי גר, להלכה אמנם נפסק שהאבות נחשבים גם אבותיהם של הגרים אך לא כך הדבר לגבי בן-נח), וראה עוד לגבי זה בתשובה הקודמת. מטעם זה נראה שישנה או ישמיט למשל בברכת אהבת עולם המתייחסת לישראל במיוחד, אמת ואמונה – אין לומר ואנחנו ישראל עמו, העושה לנו ניסים וכו', ברכה שניה של ברכת המזון וכדומה. מטעם זה נראה שאינו יכול להתפלל מוסף שעיקרה יהי רצון שתעלנו לארצנו וכו' קרבנות חובותינו וכו' - מה עוד שעיקר חובת תפילה זו היא במקום קרבנות הציבור שאינו שייך בהם, לעומת שאר התפילות שיש בהן בצד הפן של "כנגד קרבנות" גם את הפן של "צלותא רחמי".
[3] לגבי מצוות החג - כמו שהוא רשאי לקיים את כל המצוות, עיין בסעיף הבא. יש לציין בהקשר זה שאסור ליהודי להזמין גוי אליו לסעודת יו"ט (בניגוד לסעודת שבת) כמבואר בגמרא - ביצה כ"א ע"ב ובשו"ע –או"ח תקי"ב סע' א, וע"ע לגבי איסור זה, פרטיו ואופני היתר- מראה הבזק ג תשובה נו.
[4] מדברי המאירי (שם) מבואר שכשם שאסור לבן נח לשמור שבת כך אסור לו לשמור יום טוב. הרמב"ם לא גילה דעתו במפורש בנושא ולא הזכיר מה דינו של בן נח ששבת ביום טוב, ובצרוף הסברא שחישוב היום והלילה שונה בין יהודים לנכרים ובצרוף סברת ה"חתם סופר" (חידושים לחולין לג ע"א ד"ה ועיין) שגוי שקיבל על עצמו שבע מצוות רשאי לשמור שבת ובצרוף הסברא שמלאכת אוכל נפש בין כך הותרה ואין כאן שביתה נראה להכריע שאין להחמיר כמאירי. כך עולה גם מהנאמר בגמרא (שם) וברמב"ם (הלכות מלכים פ"י הלכה ט) שאסור לנכרי לשבות אפילו באחד מימי החול. צ"ע אם שביתה ממלאכה כפי שנוהגים ישראל ביו"ט, כלומר שביתה ממלאכה למעט מלאכת אוכל נפש כלולה באיסור זה שכן גם היא קרויה שביתה בלשון התורה או לא .
[5] כך פוסק הרמב"ם (מלכים פרק י הל' י): "בן נח שרצה לעשות מצוה משאר מצות התורה כדי לקבל שכר, אין מונעין אותו לעשותה כהלכתה". וכן מבואר בתשובותיו (מהדורת פריימן סי' קמח) לגבי מצוות מילה: "מותר לישראל למול הגוי אם רוצה הגוי לכרות הערלה ולהסירה, לפי שכל מצוה שהגוי עושה נותנין לו עליה שכר, אבל אינו כמי שהוא מצווה ועושה, ובלבד שיעשנה כשהוא מודה בנבואת משה רבינו, המצווה זאת מפי אלהים יתעלה, ומאמין בזה, ולא שיעשנה (לסבה) אחרת ולא יעשנה בגלל מישהו אחר. וכמו שבארנו אנו בסוף חבורנו הגדול... ואין הפרש בזה בין ישמעאלי לנוצרי. ובכל עת שיבוא אלינו שנמול אותו לשם מילה מותר לנו למולו, אף על פי שהוא נשאר בגיותו". בנושא זה של מילת גוי ע"ע שו"ע- יו"ד סי' רסח סע' ט וברמ"א (שם) סי' רסג סע' ה ובש"ך שם סק"ח. אמנם הלבוש (שם) והט"ז (שם) סק"ג, והפתחי תשובה (שם) סקי"ג אוסרים, אך נראה שהעיקר להלכה הוא כדעת המתירים. בנוסף לכך יתכן שגם האוסרים לא אסרו אלא בסתם נכרי ולא במי שמקבל עליו להקפיד בשבע מצוות בני נח (ועוד)- עיין לגבי סברא כזו בשו"ת רבי עזריאל הלדסהיימר (א יו"ד סימן רכט-רל) ובדעת כהן סימן קמט. ועיין עוד ביביע אומר (ב יו"ד סי' יט).
עיין ב"אגרות משה" (יו"ד ב, ז) שהאריך להוכיח שגם לפי הרמב"ם אין לגויים שכר על קיום המצוות, אך כפי הנראה מדבריו שם לא הייתה תשובה זו של הרמב"ם לנגד עיניו. כמו כן עיין ברדב"ז בביאורו לרמב"ם (מלכים י, י): "ואם רצה לעשות באומרו שנצטוה עליה אין מניחין אותו לעשותה אלא אם עשאה כדי לקבל עליה שכר כמי שאינו מצווה ועושה". כלומר, לדעתו מותר לגוי לעשות מצווה רק כאשר הוא מודע לכך שהוא אינו מצווה ועושה. הגבלה נוספת מופיעה בדבריו: "ומכל מקום במצות שצריכין קדושה וטהרה, כגון תפילין, ס"ת ומזוזה, אני חוכך להחמיר שלא יניחו אותם לעשותן".
לדעתו, אף גוי שרוצה לקיים את כל המצוות מנוע מלעשות מצוות שמצריכות "קדושה וטהרה". ונראה שלאור דברי הרמב"ם בתשובה שהזכרנו אין צורך לצמצם את ההלכה המופיעה ברמב"ם, ואין הכרח לכך שהגוי צריך לכוון שאינו מצווה ועושה. אך בדברי הרמב"ם עצמו בהלכה זו ובתשובה הנ"ל לא נזכר החילוק בין סוגי מצוות שונים, ואף מצוות מילה מותר לגוי לקיים. הבנה זו ברמב"ם עולה גם מדברי המאירי (שם), שמסכם את ההלכות לפי דרכו של הרמב"ם, ואלו עיקרי דבריו: "אבל שאר מצוות אין מונעין ממנו, שהרי אמרו לקבל קרבנותיו וצדקותיו, וכן הדין אם עסק בתורה שלא לכוונת קיום עיקרי אלא שליבו חפץ לירד לידיעת תורתנו ותלמודינו ראוי להיענש... ומכל מקום כל שהוא עוסק בעקרי שבע מצוות ובפרטיהם ובמה שיוצא מהם, אף על פי שרוב גופי תורה נכללין בהם. ומכבדין אפילו ככהן גדול שאין כאן חשש לטעות אחריו, שהרי אף בשלו הוא עוסק. וכל שכן אם חקירתו לדעת לבא עד תכלית שלימות תורתנו עד שאם ימצאנה שלימה יחזור ויתגייר. וכל שכן אם עוסק ומקיים עקרי מצוותיה לשמה, אף בשאר חלקים שבה שלא לשם מצוותיה".
המאירי הבין ברמב"ם שאם הגוי מקיים את המצוות לשמן מותר לו לקיים, ואף משמע מדבריו שמותר לו ללמוד את התורה לשם כך, ובמקרה זה לא נאסר על הגוי ללמוד תורה. עיין בהערה 6, שבה הבאנו מתשובת הרמב"ם, שגם הוא פוסק כן, ואין משמע מדבריו שהגוי צריך לכוון שאינו מצווה ועושה. ה"חתם סופר" הלך גם הוא בדרך דומה בביאור דברי הרמב"ם (בלי שהיו תשובת הרמב"ם ודברי המאירי לנגד עיניו), ואלו דבריו (חידושי סנהדרין מהדורת מכון "חתם סופר" נט ע"א ד"ה והנלענ"ד): "אמנם אם יאותו שלא לעבוד שום שיתוף בלתי לה' לבדו אזי בלי ספק רשות בידם לעשות איזה מהמצוות אשר ירצו לשם ה'".
[6] סנהדרין (נח ע"ב), וכן פסק הרמב"ם (מלכים פרק י הל' ט). ועיין בשו"ת "במראה הבזק" (א תשובה עה; ב תשובה עו) ביחס לגוי העומד לפני גיור.
[7] סנהדרין (נט ע"א), וכן פסק הרמב"ם (מלכים שם), ובתשובותיו (מהדורת פריימן סי' קמט) כתב: "וכאשר יד ישראל תקיפה עליהם, מונעים אותו מתלמוד תורה עד שיתגייר. אבל לא יהרג אם עסק בתורה, לפי שאמר חייב מיתה ולא אמר כמו שאמרו על שבע מצות בן נח נהרג. ומותר ללמד המצות לנוצרים ולמשכם אל דתנו, ואינו מותר דבר מזה לישמעאלים, לפי מה שידוע לכם על אמונתם, שתורה זו אינה מן השמים, וכאשר ילמדום דבר מן כתוביה (וימצאוהו) מתנגד למה שבדו הם מלבם לפי ערבוב הסיפורים ובלבול העניינים אשר באו להם (הרי) לא תהיה זו ראיה אצלם שטעות בידיהם, אלא יפרשוה לפי הקדמותיהם המופסדות ויוכלו להשיב עלינו בזה בטענתם ויטעו כל גר וישראל שאין לו דעת, ויהיה זה מכשול לישראל האסורין ביניהם בעונותם. אבל הערלים (הנוצרים) מאמינים בנוסח התורה שלא נשתנה, ורק מגלים בה פנים בפרושם המופסד ומפרשים זאת בפירושים שהם ידועים בהם, ואם יעמידום על הפרוש הנכון אפשר שיחזרו למוטב, ואפילו לא יחזרו כשרוצים שיחזרו, לא יבוא לנו מזה מכשול ולא ימצאו בכתוביהם דבר שונה מכתובינו".
לכאורה דבריו אינם מובנים, שהרי נאמר במפורש שיש איסור לבן נח ללמוד תורה, ומה היסוד להתיר לנוצרים לימוד תורה? אך נראה שיסוד ההיתר הוא לשיטתו, שאם הגוי מקיים מצוות לשמן יש לו שכר עליהן, ועל כן מותר לו ללמוד את התורה לשם כך, וכן משמע מדברי המאירי (בסוף הערה 4). בשו"ת "פאר הדור" (בהוצאת מכון ירושלים סי' הערה 6) האריך הרב דוד יוסף ביישובים שונים בדברי הרמב"ם, ומלבד הדרך הראשונה שהבאנו הוסיף ליישב שההיתר הוא ללמד באופן כללי בלי לגלות להם סתרי תורה (וקצת צריך עיון הגבול בין הגלוי לנסתר) וכן כתב שם שהתשובה עוסקת רק בלימוד ז' מצוות בן נח, אך הוא עצמו מעיר שלפי הנוסח המתוקן אי אפשר לעשות את האוקימתא הזו. עוד הוא מסביר שם בשם פוסקים, שהתירו לענות בדרך ויכוח כשכוונתו רק להיחלץ מקושיות שמקשים עליו. ועיין גם בשרידי אש (יו"ד סי' נה-נו) שגם הוא מצרף סברא זו (שהאיסור רק בסתרי תורה) לקולא.
[8] כמבואר בגמרא (סנהדרין נח ע"ב), שהעמידה את דברי רבי מאיר שגוי העוסק בתורה הוא ככהן גדול כאשר עוסק בז' מצוות בן נח. וכך נפסק ברמב"ם שהבאנו לעיל.
[9] לפי דברי הרמב"ם, שמותר לו לקיים מצוות, מסתבר שמותר לו גם ללמוד את ההלכות הנחוצות לקיום אותן המצוות. כך משמע מדבריו של הרמב"ם בתשובה שהבאנו בהערה 6, וכן עולה מדברי המאירי שהבאנו בהערה 4. ועיין גם "בשרידי אש" (שם) שגם הוא נוקט כסברא זו, ובנוסף העלה שיש מקום לומר שאם לומד לא בתור חובה ומצווה אלא רק מאהבת חכמה או כדי להכיר תורתן של ישראל - מותר (אלא שלא התיר על סמך סברא זו בלבד כי אם צרף אותה לעוד סברות שבנידונו שם).
[10] ריא"ז (הובא "בשלטי גיבורים" עבודה זרה ו ע"א בדפי הרי"ף אות א) התיר ללמד רק נביאים וכתובים. המהר"ץ חיות (סוטה לה ע"ב) הוכיח מהגמרא שם שמותר ללמד אותם גם תורה, וכן כתבו בשו"ת "יהודה יעלה" (או"ח סי' ד) ובשו"ת "משיב דבר" (ב סי' עז). ועיין גם בשרידי אש (הנ"ל) שגם הוא מצרף סברא זו לקולא. ועיין בהגהת הרי"ש נתנזון (מחבר שו"ת "שואל ומשיב") על שו"ת "יהודה יעלה", שאסר לבן נח ללמוד גם תורה שבכתב, וכן עיין בשו"ת "יביע אומר" (ב יו"ד סי' יז) שהביא חולקים על היתר זה ומסיק שאסור גם בתורה שבכתב.
 

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר