|
 שנת תשס"ח | שבת פרשת וישלחפרשת שבועהרב יוסף כרמל, ראש כולל "ארץ חמדה"חזרתו של יעקב לארץ ישראל, ארץ שהשכינה שורה בה, היא הנושא המרכזי של פרשתנו. גם השבוע, נעסוק בקדושת הארץ מבחינת השאלה, מהו הפתרון המומלץ ביותר בנושא שמירת השמיטה (שחיובה מדרבנן כיום) בתוך המציאות של ה"בדיעבד"? "בדיעבד" שנוצר עקב אי היכולת לדרוש מן החקלאים להפקיר את שדותיהם בימינו. השבוע ננסה לברר, מה פשר הפתרון של "אוצר בית דין"? מה הם מעלותיו? ולמה גם הוא פתרון של "בדיעבד"? זאת, אף על פי שהוא היה הפתרון המועדף ביותר, על מו"ר הגר"ש ישראלי זצ"ל, בתנאי ימינו (עיינו כדוגמא במאמרו על סידורים נאותים בשנת השבע, חוות בנימין ג סימן צח, בצאת השנה קובץ בענייני שביעית, בהקדמה).
המקור לפתרון זה מצוי בתוספתא:
"בראשונה היו שלוחי בית דין יושבין על פתחי עיירות כל מי שמביא פירות בתוך ידו נוטלין אותן ממנו ונותן לו מהן מזון שלש סעודות והשאר מכניסין אותו לאוצר שבעיר. הגיע זמן תאנים שלוחי בית דין שוכרין פועלין עודרין אותן ועושין אותן דבילה וכונסין אותן בחביות ומכניסין אותן לאוצר שבעיר. הגיע זמן ענבים שלוחי בית דין שוכרין פועלין בוצרין אותן ודורכין אותן בגת וכונסין אותן בחביות ומכניסין אותן לאוצר ... ומחלקין מהן ערבי שבתות כל אחד ואחד לפי ביתו" (שביעית פרק ח הלכה א).
הרמב"ם מתעלם מתוספתא זו ואיננו מביא אותה להלכה ב"יד החזקה". קולמוסים רבים נשתברו בהסבר דעתו של הרמב"ם בנדון ואכמ"ל. לעומתו מדברי הרמב"ן בפירושו לתורה (ויקרא כ"ה) משמע שפשוט לו שכך נפסקה הלכה. מדברי התוספתא משמע שפתרון זה ננקט, כדי לחלק את היבול מן השדות המופקרים, בצורה צודקת, לכל אחד לפי צרכי ביתו. בכך הרוויחו בתי הדין הממונים על הנהגת הציבור, את אחת ממטרות השמיטה החשובות, ביטול הקניין הפרטי בשנת השבע וחלוקה שוויונית של היבולים שגדלו מעצמם לפי הצרכים ולא לפי היכולת.
שני התומכים הגדולים של פתרון זה (ולא נעמוד בדברינו הקצרים על ההבדלים שבין שיטותיהם) היו החזון אי"ש ומרן הגר"ש ישראלי. שניהם מנימוקיהם, הרחיבו פתרון זה כך שהוא אפשר לבית הדין למנות את החקלאים עצמם, לשלוחיהם בטיפול בשדות ובמטעים ובאיסוף היבול. השיטה מאפשרת את מכירת התוצרת והחזר הוצאות לחקלאים ולמערך השיווק. מדובר ב"קולות" גדולות המסתמכות אף הן על כך, שהחיוב בשמיטה בזמן הזה הוא מדרבנן. היתרון הגדול של שיטה זו, שהיא איננה מצריכה מכירתה של הארץ לנכרים. יתרונות נוספים הם:
א. שהיא מאפשרת לחקלאים להתפרנס מעמל כפיהם בהיתר בשנת השמיטה, ואיננה מחייבת אותם להתפרנס מן הצדקה.
ב. מצוות השמיטה באה לידי ביטוי מעשי, מכיוון שהתוצרת הגדלה בשיטה זו, קדושה לכל השיטות בקדושת שביעית, ואיננה משכיחה את תורת שביעית מן הסומכים עליה (המתנגדים יטענו מנגד, כי אין זה פתרון לכלל הציבור, אלא מכשלה, שהרי רוב הציבור איננו יודע כיצד שומרים על הלכות קדושת שביעית).
ג. פתרון זה מוזיל את מחירי הפירות ובכך יש התאמה לדגש החברתי של טעם מצווה זו.
הגר"ש ישראלי, אף על פי שתמך בפתרון זה והעדיף אותו על פני פתרונות אחרים, מסכים שיש לשיטה זו גם חסרונות בולטים:
א. "יש כאן הערמה בולטת" (בצאת השנה).
ב. "כמעט ביטול של הפקר הפרי למעשה" (בצאת השנה).
ג. זהו פתרון שמתאים רק לירקות שנזרעו בשישית ונלקטו בשביעית (תוך הסתמכות על שיטת הר"ש וכנגד פסקי הרמב"ם) וכן לפירות שביעית. פתרון זה אינו נותן מענה לבעיית אספקת הירקות לאורך רובה של השנה השביעית. לכן גם איננו פותר את בעייתם של מגדלי הירקות.
ד. פתרון זה אינו מאפשר להמשיך ולייצא תוצרת חקלאית בשנת השמיטה וכך מהווה פגיעה חמורה בכלכלה הישראלית כיון שלא מדובר בהפסד חד שנתי אלא בסגירת קשר עם לקוחות, שמיד יתקשרו בחוזים ארוכי טווח עם ספקים אחרים. האחריות והערבות ההדדית שלנו עם כל מגזרי הציבור מחייבת לקחת בחשבון גם שיקול זה.
לכן, נסכם שוב ונאמר כי גם שיטת "אוצר בית דין" כפי שהיא נוהגת הלכה למעשה היום איננה פתרון של "שמיטה לחומרא" או "שמיטה כהלכתה". המירב שנוכל לומר על "אוצר בית דין" הוא כי בין הפתרונות שכולם בעייתיים, "אוצר בית דין" הוא פתרון חלקי מועדף. (בשבועות הקרובים נסביר מדוע הפתרונות האחרים,כמו היתר המכירה, ותוצרת נכרים עוד יותר דחוקים).
נמשיך ונתפלל כי נזכה בקרוב לשמור שמיטה מן התורה בהידור ובשמחה,
עם חזרתו של כל העם – בניו של יעקב - לארצם.
 לראש העמוד הדפסת עמוד שליחת קישור לחבר |
|
