|
 שנת תשס"ז | שבת פרשת וארא"לְמִבְטָח מַזְכִּיר עָוֹן"הרב יוסף כרמלבהפטרת השבוע מנבא יחזקאל:
"וְלֹא יִהְיֶה עוֹד לְבֵית יִשְׂרָאֵל לְמִבְטָח מַזְכִּיר עָוֹן בִּפְנוֹתָם אַחֲרֵיהֶם וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי אֲדֹנָי יְקֹוִק" (כ"ט טז).
הנביא מנבא על מפלת מצרים וכיבושה, כנראה, בידי הבבלים ונבוכדנצר מלכם. עונשם של המצרים בא על גאוותם האלילית של הפרעונים ועל היותם משענת קנה רצוץ לממלכת יהודה.
נחלקו המפרשים בביאור הביטויים: "לְמִבְטָח מַזְכִּיר עָוֹן". רש"י מסביר:
"וְלֹא יִהְיֶה עוֹד (מצרים) לְבֵית יִשְׂרָאֵל לְמִבְטָח בִּפְנוֹתָם אַחֲרֵיהֶם (מה שגרם להם להכשל), מַזְכִּיר עָוֹן (שחטאו ועברו על האיסור של חזרה לארץ מצרים שהזהירם הקב"ה 'לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם' " (שמות י"ד יג).
רש"י נוקט כאן בשיטה שיש לה מקור במכילתא ובירושלמי ואחר כך גם בראשונים, כמו הרמב"ן, שהפסוק בשמות איננו הבטחה כי אם ציווי. הקושי בשיטת רש"י הוא שהביטוי המיוחד "מַזְכִּיר" איננו מתבאר.
הרד"ק מסביר:
"שסלקו בטחונם ממני ובטחו עליהם".
בוודאי שפירושו מתבסס על ההקשר, אבל גם לשיטתו לא ברורה ההדגשה שבאה לידי ביטוי בשימוש בפעל "מַזְכִּיר".
הנביא יחזקאל כבר השתמש בביטוי זה ובשרש זה בנבואה קודמת, גם שם בצורה מודגשת:
"וְהָיָה לָהֶם כִּקְסָם שָׁוְא בְּעֵינֵיהֶם שְׁבֻעֵי שְׁבֻעוֹת לָהֶם וְהוּא מַזְכִּיר עָוֹן לְהִתָּפֵשׂ: פ לָכֵן כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְקֹוִק יַעַן הַזְכַּרְכֶם עֲוֹנְכֶם בְּהִגָּלוֹת פִּשְׁעֵיכֶם לְהֵרָאוֹת חַטֹּאותֵיכֶם בְּכֹל עֲלִילוֹתֵיכֶם יַעַן הִזָּכֶרְכֶם בַּכַּף תִּתָּפֵשׂוּ" (כ"א כח-כט).
למעיינים בפרשיה זו בולט מאוד ההקשר להליך "משפטי" מכמה בחינות.
אם כך הוא הדבר, הרי שמיד אנו נזכרים בחידושו של הרמב"ן בדרשה לראש השנה וברמז בפירושו על התורה לויקרא כ"ג כד, כי "יום הזכרון" פירושו יום המשפט וכי המסורת אודות היות ראש השנה יום הדין וכל באי עולם עוברין לפניו ביום זה כבני מרון, יסודה בפשט הכתובים.
הסברנו בעבר, כי על פי זה מתבארת התשובה לשאלה, מדוע נענש יוסף על כך שביקש משר המשקים:
"כִּי אִם זְכַרְתַּנִי אִתְּךָ כַּאֲשֶׁר יִיטַב לָךְ וְעָשִׂיתָ נָּא עִמָּדִי חָסֶד וְהִזְכַּרְתַּנִי אֶל פַּרְעֹה וְהוֹצֵאתַנִי מִן הַבַּיִת הַזֶּה" (בראשית מ' יד).
גם בפסוק זה מודגש פעמיים השרש "זכר". יוסף נענש לא על השתדלות אלא על השתדלות לא ראויה. יוסף ביקש משר המשקים שידאג להביא את ערעורו המשפטי לפני בית המשפט העליון במצרים, בראשות פרעה. כל זה קרה בראש השנה-יום הדין. אם כך, יוסף מבקש ללכת ל"ערכאות", מערכת שהעומד בראשה הוא מלך שמיחס לעצמו אלוהות אלילית. בוודאי שיש בזה "פגיעה" במלכו של עולם-שופט כל הארץ. על כן נגזר על יוסף להשאר בבית הכלא עוד שנתיים.
מעשהו של יוסף נדרש לשלילה על ידי חז"ל בהקשר לפסוק הבא:
"אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר שָׂם יְקֹוָק מִבְטַחוֹ וְלֹא פָנָה אֶל רְהָבִים וְשָׂטֵי כָזָב" (תהלים מ' ה).
הביטוי "מִבְטַחוֹ", מתקשר אף הוא לפסוקנו "לְמִבְטָח".
זכינו עכשיו לביאור חדש לפסוק "וְלֹא יִהְיֶה עוֹד לְבֵית יִשְׂרָאֵל לְמִבְטָח מַזְכִּיר עָוֹן בִּפְנוֹתָם אַחֲרֵיהֶם וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי אֲדֹנָי יְקֹוִק". עם ישראל בתקופת הנביא יחזקאל, ערב החורבן שם את מבטחו על "רהבים", על מצרים האלילית שבראשה פרעה הגאוותן. משענת זו התבררה כמשענת קנה רצוץ. בהלכם בדרך זו צעדו הם בעקבותיו של יוסף, ששם מבטחו ב"מַזְכִּיר", במערכת המשפט המצרית, שהיא דוגמא קלאסית ל"ערכאות של גויים". עם ישראל שכח שיוסף "בילה" עוד שנתיים בכלא המצרי על פניה זו. עם ישראל שילם בחורבן בית ראשון על שלא הפיק לקחים והמשיך לפנות "אַחֲרֵיהֶם" במקום ל"דעת" את ד'.
הבה נפיק את הלקח ונפנים את המסר של הפטרה זו:
נשים מבטחנו בד' אלקינו גם ע"י חיזוק היסודות של מערכת משפט הבנויה על "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם".
 לראש העמוד הדפסת עמוד שליחת קישור לחבר |
|
