שנת תשס"ז | שבת פרשת משפטים

שו"ת במראה הבזק

ניו יורק, ארה"ב New York, USA
אייר תשס"ד

מידתיות הלכתית בשימוש במשככי כאבים

שאלה
אני קרדיולוג, חבר במרכז הרפואי "בית ישראל" של בית הספר לרפואה ע"ש אלברט איינשטיין בעיר ניו יורק. כיהודי אורתודוקסי, שאלות בתחום האתיקה הרפואית תמיד עניינו אותי. ההתמחות שלי במשך השנים האחרונות התמקדה במחלות שריר הלב, ואני נתקל רבות בבעיה הנקראת "Congestive Heart Failure". מחלה זו נפוצה מאוד בארה"ב, והשכיחות שלה לצערנו הולכת וגדלה. כיום תוקפת המחלה בערך 1-2% מאוכלוסיית ארה"ב.
הרפואה המודרנית פיתחה טיפולים רבים העוזרים בשלבים המוקדמים של מחלה זו. כל טיפול יכול בהדרגתיות להאריך חיים ולהעלים סימפטומים. בכל אופן, כאשר מחלה זו מגיעה לשלבים הסופיים שלה לרפואה יש מעט מאוד להציע, מלבד השתלת לב. בערך 5-10% מכלל האוכלוסייה הסובלת מבעיות לב נמצאת בקבוצה זו של "שלבים סופיים". אחוז התמותה השנתית אצל חולים אלו מתקרב ל-50%!
לשיפורים אלו יש מחיר. למרות העובדה שהחולים מרגישים טוב יותר, אחוז התמותה גדל עם השימוש בתרופות אלו. כתוצאה מעלייה באחוז התמותה, רבות מן התרופות ננטשו על-ידי החברות שמייצרות אותן, וכך הן אינן זמינות עבור החולים. גם כך, רבים מן העוסקים ברפואה מרגישים – ובצדק –שיש לנקוט זהירות בשימוש בתרופה שעלולה לקצר חיים.
הדילמה המוסרית מטרידה יותר. לעתים לחולים אלו יש כמה חודשים לחיות, וסביר שהם יחיו את חייהם הקצרים עם קוצר נשימה חמור. האם תרופה שתעזור להם להרגיש יותר טוב, אפילו לזמן קצר, תהיה מקובלת מבחינה מוסרית-הלכתית אם בפוטנציאל היא מקצרת חיים? איזו דרגה של עלייה בסיכוי התמותה תתקבל על הדעת כתחליף למידה מסוימת של שיפור ברמת חיים? במה שונה הדבר מן השאלה של נתינת מורפיום לאדם החולה במחלה סופנית, הסובל מכאבים חזקים, בידיעה שהדבר יגרום לקיצור חיים?

תשובה
א. באופן עקרוני חיי שעה כחיי עולם, ומחללים שבת גם כדי להציל חיי שעה1. אלא שהדיון שלפנינו נוגע למצב של סתירה בין ערכם של חיי שעה לבין איכותם – במקרה שחיי השעה מלווים בייסורים ובכאבים של החולה2.
ב. טיפול במורפיום לצורך שיכוך כאבים של חולה מסוכן הותר על-ידי כל גדולי הפוסקים3.
נימוקיהם:
1. כאב וסבל הוא מצב של מחלה, וזהו חלק מהרשות שנתנה התורה לרופא לרפא – "ורפא ירפא", וכמו שהסביר זאת הרמב"ן, שהרשות באה לכלול את לקיחת הסיכון הרחוק שבעקבות הטיפול החולה ימות4. וכמו שמצינו שמותר לעשות ניתוח בחולה הנמצא במצב של חיי שעה, כדי לנסות להצילו ולתת לו חיי עולם, אפילו אם קיים סיכון שימות מיד5. הוא הדין בטיפול לשיכוך כאבים, שאין בו סיכון כזה6.
2. זו דרך טיפול מקובלת בחולים הסובלים מייסורים קשים, וכיוון שנוהגים כך שייך בזה הכלל "שומר פתאים ה'"7.
3. כל זריקה וזריקה בפני עצמה איננה מקצרת חיים, אלא צירוף של זריקות רבות עלול להביא לקיצור חיים8.
4. עצם הטיפול בכאב גורם להרגשה טובה יותר לחולה, ומאפשר לו לאכול ולשתות טוב יותר, ובכך אולי אף מאריך את חייו9.
ג. היתר זה כפוף לכך שאין מדובר בכך שזריקה אחת תגרום מיד למותו של החולה10.
ד. אין היתר במקרה שהחולה כבר בגדר גוסס11.
ה. כל זה נכון ביחס למשככי כאבים שהחשש לקיצור החיים מחמתם איננו ודאי ומידי, ולכן מותר להשתמש בהם גם כשקיים סיכון. לעומת זאת במקרה הנשאל, מתוך התיאור בשאלה נראה שהחשש לקיצור החיים הוא ודאי וחמור, ולכן חברות התרופות עצמן הפסיקו לייצרם, על כן אין להתיר השימוש במשככי כאבים אלה.

נסיים בתפילה לרופא כל בשר כי ימשיך טובו עלינו בעזרתו לשליחיו הנאמנים עלי אדמות, במציאת מזור לכל מחלה ומרפא לכל ייסורי הגוף והנפש.

___________________________________

1 יומא (פה ע"א).
2נחלקו הפוסקים אם מותר לאדם להימנע מלקבל טיפול מאריך חיים, כאשר נותרו לו רק חיי שעה והוא סובל: לדעת ה"אגרות משה" (חו"מ ב סי' עד אות ב), והגרז"נ גולדברג ("עמק הלכה – אסיא", עמ' 64 ואילך) – מותר הדבר, כי ייסורים שאין להם קצבה קשים ממיתה, ומותר לאדם להעדיף מיתה על פניהם, וכן אין חובת הצלה כשלא טוב לאדם להיות ניצול. ואילו לדעת ה"ציץ אליעזר" (ה "רמת רחל" סי' כט) ומ' ויינברגר ("עמק הלכה – אסיא" עמ' 53 ואילך) – אסור, משום שגם חיי ייסורים יש להם ערך לכפרת עוונות, ויש ערך לעצם החיים, עיין ב"ביאור הלכה" (סי' שכט סע' ד ד"ה אלא לפי שעה); אחרת נחשב כעברה על "ונשמרתם מאד לנפשתיכם" וכאיבוד עצמו לדעת. וראה דעות נוספות בנידון ב"אנציקלופדיה הלכתית רפואית" (ד עמ' 401‑402). ובמיוחד מעניינים דבריו של הקריינא דאיגרתא לגרי"י קנייבסקי בעל ה"קהלות יעקב" (מכתב קצ): "בעיקר היסוד דכל מה שאפשר להאריך חיי החולה (אפילו אינו אלא לחיי שעה) צריכים לעשות. אמת שגם אני שמעתי בילדותי מימרא כזו, ולא ידעתי אם זהו מבר סמכא הוא, אבל בעיני דבר זה צע"ג, דביו"ד סי' שלט מבואר דמותר להסיר דבר המונע פטירת החולה, ורק מעשה בגופו אסור לעשות. ואם כן להיות שב ואל תעשה, לכאורה (במקום שעי"ז יתווספו לו יסורים) לא מצאתי איסור. ואדרבה יש ללמוד למנוע מזה, עי' בבית לחם יהודה ביו"ד שם".
3מלבד דעתו של הרב אביגדור נבנצל (במאמרו ב"אסיא" ד, עמ' 260‑262) שחוכך להחמיר, ומביא דעת את הגרש"ז אויערבך שהתיר, ונראה שמבטל את דעתו מפני דעת רבו.
4ה"ציץ אליעזר" (יג סי' פז), על-פי הרמב"ן ("תורת האדם" שער הסכנה); הגרש"ז אויערבך, מובא ב"נשמת אברהם" (יו"ד סי' שלט ס"ק ד).
5שו"ע (יו"ד סי' קנה סע' א), שו"ת "שבות יעקב" (ג סי' עה, הובא ב"פתחי תשובה" יו"ד סי' שלט ס"ק א), "גליון מהרש"א" (יו"ד סי' קנה סע' א), ה"בית מאיר" (יו"ד סי' שלט סע' א), שו"ת "משפט כהן" (סי' קמד אות ג), ה"אחיעזר" (יו"ד סי' טז אות ו), ה"אגרות משה" (יו"ד ג סי' לו) וה"ציץ אליעזר" (ד סי' יג). ואפילו אם הסיכון גבוה, ישנם פוסקים רבים שהתירו – ראה ב"אנציקלופדיה הלכתית רפואית" (ה עמ' 12 הערה 51).
6בספרות המקצועית מתועד ששימוש בצורה נכונה במשככי הכאבים מביא רק 1% מהמטופלים לסיבוך של דיכוי נשימתי – ראה ב"אנציקלופדיה הלכתית רפואית" (ד, ע' "נוטה למות", עמ' 351‑352). ולאור הדברים לעיל בהערה 5 – אפילו בסיכון גבוה יותר מותר הדבר.
7ה"מנחת שלמה" (ב סי' פב אות א).
8סברת הגרש"ז אויערבך, המובאת בספר "נשמת אברהם" (שם), וכן במאמרו של הרב נבנצל("אסיא" ד, עמ' 262).
9ה"ציץ אליעזר" (יג סי' פז). ומחזק את סברתו במקורות מחז"ל: 1. אפילו "אנחה שוברת חצי גופו של אדם" (כתובות סב ע"ב), כל שכן ייסורים ממש. 2. "אלמלא נגדוה לחנניה מישאל ועזריה הוו פלחי לצלמא" (כתובות לג ע"ב), ובייחוד לפי ההסבר המובא ב"שיטה מקובצת" (שם), שהכאה שאין לה קצבה קשה יותר ממלקות ומיתה, ולא היו יכולים לעמוד בייסורים.
10הגרש"ז אויערבך (שם); ה"אגרות משה" (חו"מ ב סי' עג אות א).
11ה"אגרות משה" שם.

 

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר