|
 שנת תשס"ח | שבת פרשת וישבשו"ת במראה הבזקירושלים, ישראל Jerusalem, Israel
כסלו תש"ס
כשרות חגבים לבני אשכנז
שאלה
האם מותר לאשכנזי לסמוך על מסורת של ספרדי או תימני נאמן כדי לאכול חגבים?
כידוע בין כל השרצים יש קבוצה קטנה שכשרה.
התורה (ויקרא י"א: כ-כב) מונה ארבעה זנים. לפי חז"ל, המילה "למינהו" מוסיפה עוד ארבעה זנים ובסה"כ יש לנו שמונה זנים מותרים.
התורה רומזת לתכונה אנטומית וחז"ל מציעים ארבעה סימנים אנטומיים (רש"י, חולין נ"א. רמב"ם, מאכלות אסורות (א: כ"ב)). שצריכים להיות בחגב כדי שיהיה כשר:
א) שיהיו לו ארבע רגליים בנוסף לשתי הרגליים שיש לו בשביל לנתר.
ב) ארבע כנפיים.
ג) שהכנפיים יכסו את רוב גופו.
ד) שיהיו לו שתי רגליים לנתר.
לפי הרמב"ם, הרא"ש, הטור והמחבר: כל מה שצריכים לאיתור חגבים הם ארבעת הסימנים הללו.
בנוסף לסימנים האנטומיים הללו ישנו עוד דבר (מצוטט ע"י הראש כמנהג ומובא כהלכה ע"י הרמ"א ורוב האחרונים) המונע מרוב האשכנזים מלאכול חגבים והוא שיהיה לחגב "שם חגב" (חולין נ"א ויורה דעה עה, א).
אם כן כדי לאכול את החגבים דורשים היום מסורה שזהו חגב.
עקב חוסר המסורת, אשכנזים לא אוכלים חגבים וערוך השולחן (יורה דעה עה, ה) אומר "בחיינו לא שמענו על מקום שאוכלים חגבים".
הצורך למסורת דומה להלכה בנוגע לעופות, השאלה האם תושבי עיר שאין בה מסורת בדבר כשרות עוף מסוים יכולים לסמוך על מסורת של עיר אחרת.
שולחן ערוך (יורה דעה עב, ה) מציע שתי דיעות: הרא"ש פוסק שמותר לסמוך על המסורת והרשב"א פוסק שאסור.
הש"ך מצטט את המהרש"ל ועוד פוסקים שהבינו את הרא"ש והרמב"ם בשונה משולחן ערוך.
לדעתם אין מחלוקת. הרשב"א שאסר לסמוך על המסורת דיבר במקרה שיש מסורת שלילית, זאת אומרת שהייתה מסורת שעוף מסוים איננו כשר.
במקרה זה, של מסורת שלילית אי אפשר לסמוך על מסורת אחרת בעיר אחרת, והרא"ש שהתיר התייחס למקרה שבעיר כלל לא הייתה מסורת בנושא. במקרה הזה הרא"ש והרשב"א מסכימים שאפשר לסמוך על מסורת מעיר אחרת. האם בני אשכנז יכולים להשתמש בכללים לגבי עופות בעניין חגבים ואיך?
זאת אומרת האם אנחנו רואים את חוסר המסורת האשכנזית כחוסר מסורת? אם כן, האם אפשר לסמוך על המסורת של התימנים או האם אנחנו אומרים שאשכנזים הסירו מעצמם את אכילת החגבים וזה כאילו שיש להם מסורת שלילית ואם כן אי אפשר לסמוך על התימנים.
תשובה
בני העדות הסמוכים על שלחנו של מרן ה"בית יוסף" יכולים לאכול חגבים טהורים שיש עליהם מסורת מבני תימן1, ואולם הסמוכים על שולחנו של רמ"א, אין זה מן הראוי שיעלו על שולחנם גם את החגבים הנ"ל2.
_____________________________________
[1] ישנה מחלוקת ראשונים, אם לגבי אכילת חגבים ניתן להסתפק בסימני הטהרה המוזכרים בתורה (ויקרא יא, כא) ובמשנה (חולין נט ע"א) או שיש צורך גם במסורת שזהו חגב כשר, ופסק המחבר בשו"ע (יו"ד סי' פה סעיף ב) שבכל מקרה צריך גם מסורת. לסיכום השיטות וניתוחם, עיין במאמרם של הרב חננאל סרי וד"ר זוהר עמר "כשרותו של הארבה" בתוך: "תחומין" (יט, עמ' 291).
ישנם פוסקים שהסתפקו בשאלה, אם ליהודי תימן אמנם ישנה מסורת בנוגע לחגבים, או שמא הם פוסקים כרמב"ם שאין צורך במסורת בנדון זה. ולכן כתבו ששאר העדות, שפוסקות כמחבר, שצריך מסורת, אין יכולות לסמוך בזה על יהודי תימן (שם, עמ' 298-297). ואולם כמה מרבני תימן כתבו, וגם הביאו ראיות, שלבני תימן ישנה מסורת על כשרות חגבים, והוסיפו שלדעתם גם בני עדות המזרח ואשכנזים יכולים לסמוך על מסורת זו, מפני שאין להם מסורת לאסור חגבים באכילה, ורק מפני שהחגבים לא היו מצויים בארצותיהם, שכחו מסורתם (שם).
ואכן, בשיחה פרטית הורה לנו הגר"מ אליהו שבני עדות המזרח יכולים לסמוך על מסורת בני תימן, מפני שאין להם מסורת לאיסור, ואדרבא, במקומות מספר אף היתה להם מסורת להתיר. אומנם הגרז"נ גולדברג סבור שאין לבני עדות המזרח לסמוך על מסורת התימנים, מפני שה"אור החיים" הקדוש אסר לאכול חגבים במרוקו, אע"פ שהיתה להם מסורת היתר, עיין "אור החיים עה"ת" (ויקרא יא, כא), ובספרו "פרי תואר" שו"ע (יו"ד סי' פה באריכות).
2 כך סבורים הגר"מ אליהו והגרז"נ גולדברג, מפני שלאשכנזים ישנה מסורת לאסור. והגרז"נ גולדברג הוסיף שאין לאשכנזים לסמוך על מסורות אחרות על-פי תשו' הרא"ש (שורש כ סי' כ).
 לראש העמוד הדפסת עמוד שליחת קישור לחבר |
|
