|
 שנת תשס"ז | שבת פרשת אמורמשפט והלכה - משפטי שאול / הלכה פסוקהפסק דין: חיוב בעל דין לחתום על שטר בוררות בין לדין בין לפשר / הרב שמחה מירון
עורך: הרב יואב שטרנברג
בפסק הדין האמור נחלקו הדיינים בשאלה, האם ניתן לכפות על בעל דין להסכים לפשרה. כאן הבאנו את דעתו של הרב מירון בלבד.
תיאור המקרה: התובע והנתבעת, שהיא ישיבה, הסכימו להתדיין בפני בית הדין הרבני בירושלים. אולם, הנתבעת הסכימה לחתום על שטר בוררות שבו יהיה כתוב שבית הדין מוסמך לדון רק על פי דין, ולא על הנוסח המקובל 'בין לדין ובין לפשר'. בית הדין נזקק להחלטה האם יש להוציא על הנתבעת כתב סירוב, משום שלא הסכימה לחתום על שטר בוררות כרצון בית הדין.
פסק הדין : במקרה של בית דין קבוע, על בעלי הדין לחתום על הסכם הבוררות על פי הנוסח שיורה להם בית הדין. ואם אינו מוכנים לעשות כן, אסור לבית הדין להסתלק מן הדין. מאידך, גם אם חתמו על הסכם בוררות בין לדין ובין לפשרה, אין בכך משום הסכמה לפשרה, אא"כ הסכימו במפורש על פשרה שהוצעה ע"י בית הדין.
הנימוקים: לדעת הרב מירון יש להבדיל בין בי"ד קבוע לבי"ד שאינו קבוע. בית דין שאינו קבוע, מתמנה רק על פי רצון בעלי הדין. סמכויותיו של בית הדין הזה נקבעות מכח שטר הבוררות שבין הצדדים, ולכן בו יש לדון בשאלה מה קורה כאשר אחד הצדדים אינו מעוניין להסכים מראש שבי"ד יציעו פשרה.
לעומת זאת, בית דין קבוע בעיר אינו זקוק לשטר הבוררות כדי לחייב את בעלי הדין להתדיין בפניו. שטר הבוררות נחוץ רק לצורך האכיפה ע"י בתי המשפט, ולא לסמכות לדון הקיימת מכח התורה. ברור גם, שעל הצדדים ליצור את המצב שבית הדין יוכל לכפות את פסק הדין שלו עליהם. ולכן על הצדדים לחתום על שטר בוררות הן לדין והן לפשרה.
אולם, שטר הבוררות אינו מגדיר כלל את סמכויותיו של בית הדין. ראיה לכך ממנהג בתי הדין, שלמרות שמחתימים את הצדדים בדרך כלל על שטר 'הן לדין והן לפשרה' ואעפ"כ, בתי הדין אינם כופים את הצדדים לפשרות, ונותנים תוקף להצעות פשרה, רק כאשר הצדדים עושים קנין על כך.
נוסף על כך יש לציין, שגם לגבי האפשרות להסתלק מן הדין, שונה מעמדו של בית דין קבוע מזה של בית דין שאינו קבוע. ההלכה שבה פתח הרב שפירא את דבריו, מהווה סיבה לכך שעל הדיין להשתדל להתרחק מן הדין וללחוץ על הצדדים להסכים לעשות פשרה. במידה והדיין אינו דיין קבוע, הוא רשאי גם להסתלק מן הדין אם הצדדים אינם מעוניינים בפשרה. אולם, דיין קבוע אינו רשאי להסתלק מן הדין.
ראיה לדבר עולה מסתירה בשולחן ערוך. בסימן ח (סעיף ג) פוסק השולחן ערוך: "דרך חכמים הראשונים, בורחים מלהתמנות, ודוחקים עצמם הרבה שלא לישב בדין עד שידעו שאין שם ראוי כמוהו ושאם ימנעו עצמם מהדין תתקלקל השורה, ואף על פי כן לא היו יושבים בדין עד שהיו מכבידים עליהם העם והזקינים ומפצירים בם".
לעומת זאת, בסימן י (סעיף ג) כתב השולחן ערוך: " 'כי רבים חללים הפילה', זה תלמיד חכם שלא הגיע להוראה ומורה. 'ועצומים כל הרוגיה', זה שהגיע להוראה ואינו מורה, והוא שיהיה הדור צריך לו, אבל אם ידע שיש שם ראוי להוראה, ומונע עצמו מההוראה, ה"ז משובח. וכל המונע עצמו מן הדין, מונע ממנו איבה וגזל ושבועת שוא".
בסימן י ישנה ביקורת על תלמיד חכם הראוי להוראה, והדור צריך לו, ואינו מורה, והדבר עומד לכאורה בסתירה למה שנכתב בסימן ח. התומים (סימן ח, אורים סק"ז) כותב, שבסימן י מדובר במי שהתמנה לדיין קבוע בעיר, ולכן אצלו אין מקום לגינוני ענווה שכאלו, אלא אם כן רוצה להעביר את עצמו מתפקידו באופן קבוע.
לכן, על הצדדים לחתום על שטר בוררות כפי שיורה להם בית הדין, על מנת לאפשר אכיפת כל פסק דין, אבל אם בסופו של דבר בית הדין ירצה לעשות פשרה, הוא זקוק להסכמת בעלי הדין, ואינו רשאי להסתלק מן הדין אם לא יסכימו בעלי הדין לפשרה.
 לראש העמוד הדפסת עמוד שליחת קישור לחבר |
|
