|
 שנת תשס"ז | שבת פרשת בלקמשפט והלכה - משפטי שאול / הלכה פסוקההשבת כתר תורה שנשדד ע"י הנאצים / בית הדין האזורי ירושלים
עורך: הרב יואב שטרנברג
המקרה: התובע היה בעליו של כתר תורה ששימש בבית הכנסת של הקהילה היהודית במקוב, הונגריה. עם פרוץ מלה"ע השניה, הנאצים חייבו אותו למסור את כתר התורה לידיהם. לאחר המלחמה התגלגל כתר התורה לידי הועדה להר ציון בירושלים, שהיא הנתבעת. התובע זיהה את כתר התורה ע"י סימנים מובהקים.
התביעה: התובע תובע מהנתבעת להחזיר לו את כתר התורה שלו ע"מ שיוכל להשתמש בו לקישוט ספר התורה שלו בבית הכנסת בעיר מגוריו.
תשובת הנתבע: הנתבעת מודה שכתר התורה היה שייך לתובע בעבר, אבל היא טוענת, שכיוון שכתר התורה נלקח ע"י הנאצים, הרי הוא הפקר ושייך למוצאו.
במידה ובית הדין יפסוק לטובת התובע, טענה הנתבעת שעל התובע לשלם לה סך מסוים, לכיסוי הוצאות העברת הכתר לארץ.
פסק הדין: על הנתבעת להחזיר מייד את כתר התורה לתובע, והתובע אינו צריך לשלם כלום עבור העברת כתר התורה לארץ.
הנימוקים: בשו"ע (חושן משפט סימן קפא סעיף א) נפסק: "שיירא שהיתה הולכת במדבר, ועמד עליה גייס וטרפה, אם אינם יכולים להציל מידם, ועמד אחד מהם והציל, הציל לעצמו".
הטעם לכך הוא, שהבעלים מתייאשים מהרכוש, והמציל רשאי ליטול כדין אבידה שנתייאשו ממנה הבעלים.
אמנם, בשולחן ערוך (חושן משפט סימן רנט סעיף ז) נכתב: "המציל מהארי והדוב וזוטו של ים ושלוליתו של נהר, הרי אלו שלו אפילו הבעל עומד וצווח. הגה: מכל מקום טוב וישר להחזיר, כמו שנתבאר סעיף ה'. ואע"ג דמדינא אין חייבין להחזיר באבידות אלו, אם גזר המלך או בית דין חייב להחזיר מכח דינא דמלכותא או הפקר ב"ד הפקר".
ונחלקו הש"ך וקצות החושן בהסבר דברי הרמ"א. לדעת קצות החושן (סימן רנט סק"ג) מדינא דמלכותא לבד, לא היה אפשר לחייב את המוצא להחזיר לאחר יאוש, שהרי זה דין הנוגד את דין תורה. אלא, שכוונת הרמ"א היא, שכיוון שבאופן עקרוני לפנים משורת הדין יש להחזיר אבידה גם לאחר יאוש, היתה תקנה של חכמי הדור לכפות על לפנים משורת הדין באבידה לאחר יאוש. וממילא, במקום שמצד 'לפנים משורת הדין' לא היה צריך להחזיר, כגון כשהמוצא עני, או כשהמאבד עשיר, גם התקנה לא חלה.
לעומת זאת, הש"ך (סימן שנו סק"י) הבין, שזוהי תקנה שתקנו חכמי הדור בלי קשר לדין של 'לפנים משורת הדין', וסמכותם של חכמי הדור לתקן תקנות ככל הישר בעיניהם. לדעת הש"ך התקנה שייכת גם במוצא עני או מאבד עשיר.
ויש נפק"מ בין דעת הש"ך לדעת קצות החושן בנדון דידן. שכן, לדעת הש"ך, אף שהתובע נתייאש מהכתר מחמת ששדדוהו הנאצים, סוף סוף יש תקנה להחזיר גם לאחר יאוש. אולם לדעת קצות החושן, התקנה שייכת רק כשמצד 'לפנים משורת הדין' יש חיוב להחזיר, ובנדון דידן, הרי כתר התורה המדובר משמש לתועלת הציבור, וממילא אין אדם מסויים שניתן להטיל עליו את החיוב של 'ועשית הישר והטוב' שהוא הבסיס לחיוב של 'לפנים משורת הדין'. מה גם, שגם אם התובע יקבל את כתר התורה שלו בחזרה, הרי אינו רוצה להשתמש בו לתועלתו הפרטית, ואם כן הרי הוא כמאבד עשיר.
בית הדין קבע שהעיקר כדעת הש"ך, שהרי הרמ"א לא חילק בין עשיר לעני, וגם משום שהמרדכי, שהוא מקור דברי הרמ"א סובר שכופים על לפנים משורת הדין, והרמ"א (חושן משפט סימן יב סעיף ב) הביא בזה מחלוקת, ולכן מה שכתב בהחלטיות שנוהגים להחזיר לפנים משורת הדין אינו נובע מסברת המרדכי, אלא מתקנה עצמאית.
אמנם, לכאורה, יש מקום לומר, שהנאצים קנו את ספר התורה בקנין כיבוש מלחמה. ואף אם הנאצים לא קנו בקנין כיבוש, הרי האמריקאים שניצחו את הנאצים קנו את כתר התורה בקנין כיבוש.
אולם בית הדין דחה את שתי הטענות האלו. שכן הנאצים לא כבשו את הונגריה, אלא רק ניצלו את מעמדם כבעלי ברית של ההונגרים, כדי לשדוד את היהודים שישבו בארצם. ואין זה עניין לכיבוש כלל.
גם האמריקאים שניצחו את הנאצים, לא לקחו את השלל בתורת שלל מלחמה, אלא רצו להחזירו לבעליו.
גם אין לדון במה שעשו הנאצים מצד דינא דמלכותא דינא, שהרי הנאצים לא לקחו מכולם בשוה, אלא רק מהיהודים, והרי כתב הרמ"א במפורש (סימן שסט סעיף ח), שדינא דמלכותא דינא הוא רק כאשר המלך משווה את חוקיו לכל, ואם לא עשה כן הרי הוא כמוכס העומד מאליו שהוא גזלן.
לגבי שאלת הוצאות הנתבעת, בית הדין קבע שהיות שהנתבעת השתמשה בינתים בכתר התורה, התשלומים עבור ההשתמשות יתקזזו עם ההוצאות שחייב התובע.
 לראש העמוד הדפסת עמוד שליחת קישור לחבר |
|
