שנת תשס"ו | שבת פרשת בא

שו"ת במראה הבזק

אמסטרדם, הולנד Amsterdam, Holland
חשון תש"ס

חישוב זמני היום מעבר לחוג הקוטב

שאלה:
כיצד יש לנהוג לדעתכם בנושא חישוב זמני היום במקומות שהם מעבר לחוג הקוטב, ולפי זה מתי זמן התפילות, הנחת תפילין, לבישת ציצית, ברכת הלבנה, כניסת ויציאת שבת? כמו כן כיצד יש לנהוג בענין טהרת המשפחה התלוי בספירת ימים?

תשובה:
נראה לע"ד שיש לנהוג להלכה באופן הבא[1]:
לגבי הקיץ הצפוני (היינו כשהשמש אינה שוקעת), יש לקבוע את זמן עלות השחר ע"פ הרגע בו מגיעה השמש לנקודה התחתונה ביותר ומתחילה לעלות (היינו "חצות הלילה"). מיד לאחר שעה זו ניתן לקרוא קריאת שמע ולהתפלל שחרית. חצי שעה לאחר חצות היום (היינו חצי שעה זמנית) ניתן להתפלל מנחה עד פלג המנחה (שעתיים וחצי לפני עלות השחר הבא), ומפלג המנחה ואילך להתפלל ערבית (עם קריאת שמע וברכותיה). זמן ציצית ותפילין הנו במשך כל שעות היממה[2]. כניסת השבת היא ב"חצות הלילה" וכן יציאתה. (יש להוסיף "תוספת שבת"). ניתן למנות שבעה נקיים גם אם השמש אינה שוקעת (על פי עלות השחר המבואר לעיל) ותטבול ביום השמיני (אף-על-פי שהוא יום). קידוש לבנה יעשה בסמוך לחצות "הלילה".
באשר לחורף הצפוני – עלות השחר האסטרונומי-הלכי קיים (במקומות של יישוב בני-אדם) וכן מתקיים[3] לרוב גם זמן מ"שיכיר". וכשאינו מתקיים, יקרא קריאת שמע מיד[4] לאחר עלות השחר ואז גם יתעטף בציצית [ואף יברך, לנוהגין כרמ"א[5]], ויניח תפילין ללא ברכה[6]. מנחה יתפלל כ"תשלומין", ביחד עם ערבית. כניסת השבת תהיה ב"חצות היום" (של יום ששי) וכן יציאתה ב"חצות היום" וכנ"ל לגבי שבעה נקיים.


--------------------------------------------------------------------------------

[1] המקורות הקדומים הנדרשים לנושא זה במישרין הינם דלים (אף שעצם התופעה כבר מוזכרת בספרות הראשונים: ר' אברהם בר' חייא הנשיא ב"ספר העיבור" (מאמר א שער ג), וכן כתב רד"ק בפירושו לאיוב (י, יב) "ארץ עפתה כמו אפל", וכעין זה נמצא בזוהר (ח"ג, י יא), ואולם להלכה ההתייחסות מצויה רק בספרי אחרונים). ממילא ישנו מגוון רחב של שיטות ואפשרויות בפסיקת ההלכה, וכדלהלן:
- בעניין הגדרת "יממה":
באשר למקום שהשמש אינה זורחת (או אינה שוקעת) ישנן שתי שיטות עיקריות:
יממה נקבעת על-פי המהלך האסטרונומי, היינו השלמת הקפה אחת של כדור הארץ סביב עצמו תוגדר כיממה. העיקרון שקביעת הזמן היא על-פי הגלגל האסטרונומי, בלא תלות בזריחה ושקיעה, כבר מובא ברמב"ם, "מורה נבוכים" (ח"ב פרק ל), ואבן-עזרא כתב (בראשית א, ה): "וטעם יום אחד הוא תנועת הגלגל". שיטה זו תפסו רוב ככל האחרונים כעיקר. לראשונה כתב זאת להלכה ר' אליעזר אשכנזי, בן דורו של מרן "בית יוסף" ב"מעשי ה'" (מעשי בראשית, פ"ג) וכן פסקו "תפארת ישראל" (סוף פ"ק דברכות), "מור וקציעה" (סי' שדמ, הושאו דבריו ב"שערי תשובה" ובמחב"ר), שו"ת "רב-פעלים" "סוד ישרים" (ח"ב סי' סד). כן נקטו גם פוסקי זמנינו - הרב הראשי לישראל הרב שלמה גורן במאמרו המקיף בנושא זה בספר "תורת השבת והמועד", וכן כתב הרב זלמן מנחם קורן (הובאה דעתו בספר "קו התאריך הישראלי" לרב מ' כשר, פרק ס). זכר לדבר מצינו בכמה מקורות: "של"ו שעות שמשה אורה מע"ש ועד מוצ"ש. כיוון שיצאת שבת, התחיל משמש החושך" (ירושלמי ברכות פ"ח ה"ה), אלמא, על אף שהיתה אורה, היתה התחלפות ימים מערב שבת למוצאי שבת (אמנם בבראשית רבה יא, ב ישנה גירסה אחרת). וראה בפרקי דרבי אליעזר (פרק נב) לגבי מה שנאמר ביהושע "שמש בגבעון דום" וגו', כתוב - "מה עשה יהושע? פשט ידו לאור השמש ולאור הכוכבים...עמדו כל אחד ששה ושלושים שעות עד מוצ"ש", עי"ש. מוכח, שעל-אף שעמדו, הגיע מוצ"ש. וכן משמע ממדרש תנחומא (פרשת כי תשא, לו), גבי ארבעים יום שהיה משה במרום, עי"ש. ועוד ישנן מקורות, ואכמ"ל.
הזמן שבין שקיעה אחת לחברתה (אפי' נמשך כמה חודשים) נחשב ליממה אחת. היינו, שאין לזוז מכללי הזריחה והשקיעה הרגילים שקיימים במקומות בהם ישנה זריחה ושקיעה. (כ"כ ב"מנחת אלעזר" ובספר "אור מאיר" (אמנם כתב שהתאריך אכן משתנה).
יש עוד לדון בעניין קביעת ה"זריחה" וה"שקיעה", שכן מצוות רבות תלויות בזמנים אלה (תפילות, קריאת-שמע, ציצית ועוד) ויש בזה מספר סברות:
- יש מי שסובר (הרב זלמן מנחם קורן הנ"ל) שבחורף הצפוני דין עלות השחר הוא כבכל מקום, שכן עד קו רוחב °85 (אין ישוב בני אדם צפונה מזה) מתקיים עלות השחר האסטרונומי-הלכי, היינו שהשמש נמצאת °18 (ע"פ "מלמד להועיל". ויש הסוברים °19.8, ויש הסוברים כ-°16, ויש הסוברים כ-°20) מתחת לאופק, והלילה מתחיל מיד אחר "חצות היום" - כשהשמש מתחילה לרדת ביחס לאופק. באשר לקיץ הצפוני, עלות השחר הוא ברגע שהשמש מתחילה לעלות ביחס לאופק, ויסוד הדבר בדברי הגר"א (שו"ע אורח חיים סי' רס א) ובעל ה"תניא" (בסידורו, הל' ספירת העומר), שפסקו, שבארצות הצפוניות בהן אין השמש יורדת הרבה מתחת לאופק ועדיין אורה נראה, עלות השחר הוא מיד עם חצות הלילה, היינו כשהשמש מתחילה לעלות.
אמנם בדברים שבע"פ אמר לנו הרב ז"מ קורן שיש לעיין, אם עלות השחר ש"אין סופו להתקיים" (היינו, שהחמה אינה עולה מעל האופק), דינו כעלות השחר, או שמא דווקא אם משמש כתחילת היום].

שיטה נוספת בעניין זה (הרב שלמה גורן שם) היא, שבקיץ הצפוני חצות הלילה (היינו שעה 24:00 בקירוב) הוא זמן השקיעה, ומיד לאחר מכן הוא עלות השחר, והעיקרון המנחה בזה הוא שכאשר ישנו לילה קצר, ואפי' של כמה דקות בלבד, ודאי שבתחילת הלילה היא השקיעה ובסופו - עלות השחר, וגם כאשר כבר לא יהיה עוד לילה כלל, נקודת חצות נשארת שלב המעבר מן היום שעבר ליום הבא - ולהיפך לגבי החורף הצפוני, היינו שחצות היום (שעה 12:00 בקירוב) הוא שלב המעבר מיממה ליממה.
על-פי-זה, בקיץ - שבת תכנס בחצות הלילה של יום שישי ותצא בחצות הלילה של שבת, ובחורף היא תכנס בחצות היום של יום שישי ותצא בחצות היום של יום שבת [ויש להוסיף זמן "תוספת שבת" - בכניסתה וביציאתה].
ולגבי קריאת שמע ותפילה, ציצית ותפילין - בקיץ אפשר להתעטף בציצית בברכה ולהניח תפילין בברכה וכן לקרוא קריאת שמע ולהתפלל שחרית, מעיקר הדין, מיד אחר חצות "הלילה" (שכן לא שייך זמן "משיכיר"), ולתפילת ערבית יש להתפלל מפלג המנחה ואילך כר' יהודה (דקי"ל "דעביד כר' יהודה עביד"), שהוא שעתיים וחצי לפני השקיעה על-פי רמב"ם, שכתב שפלג המנחה הינו שעה ורבע זמנית לפני החשיכה (והיום הוא בן 24 שעות).
נראה שקודם לכן יתפלל מנחה; ושיש לנהוג כן לגבי קריאת-שמע וברכותיה, ולסמוך בזה על דעת ר"ת (תוס' במס' ברכות ב ע"א ד"ה מאימתי) המתיר לקרוא קריאת שמע מפלג המנחה, דעה שהובאה גם להלכה ב"תרומת הדשן" (סי' א) וכן במהרי"ל (תשובה קנז).
בחורף המצב בעייתי יותר והרב שלמה גורן (שם) העלה שישנן ארבע אפשרויות:
לעניין התפילה ניתן להסתמך על המשתמע מן הירושלמי (ברכות פ"ד הל' א) שהולכים לעניין תפילה על-פי זמני ארץ-ישראל, ואף שאין מסתבר לומר כן, מכל מקום בשעת הדחק כעין זו יש מקום לסמוך על זה. ואפשר ללכת גם על-פי זמני ארץ-ישראל גם לעניין ציצית, שכן אין איסור ללובשן בלילה (ולא יברך עליהן).
ניתן לסמוך על שיטת רש"י (ברכות ל ע"א) הסובר שבשעת הדחק אפשר להתפלל שחרית לפני עלות השחר (אף שדינו כלילה) - ואף שלא נפסק כן להלכה, מכל מקום בשעת הדחק גדולה כעין זו יש להקל. (וביחס למנחה ראה להלן).
על-פי מה שנפסק בשו"ע ("אורח חיים" סימן קח) יש דין תשלומין לתפילה כאשר טעה או נאנס, ומכיון שאין לך אנוס גדול מזה, הרי הוא יכול להתפלל ערבית ולאחר מכן יתפלל תשלומי מנחה, ולגבי תפילת שחרית, אף-על-פי שנפסק (שם, סעיף ד) שאין תשלומין אלא לתפילה הסמוכה, מכל מקום ישנם פוסקים הסוברים לא כך (כמבואר שם ב"משנה ברורה"), ומלבד זאת אף המחמירים סוברים שמכל מקום יכול להתפלל תפילת נדבה. אולם פתרון זה הינו חלקי, מכיוון שברכות קריאת שמע ותפילת מוסף אין להן תשלומין.
"זמן שכיבה" ו"זמן קימה" שייך גם בארצות הצפוניות, והוא על-פי מנהג האנשים באותו המקום, ועל-פי זה יש לקרוא קריאת שמע ולהתפלל. (אמנם דין "בשכבך ובקומך" אינו שייך לעניין שבת וכיו"ב).
-שיטה נוספת בעניין זה ("מועדים וזמנים" להרב שטערנבוך, חלק ב סי' קנה, בהגה מתחת לקו) היא שעלות השחר הינו הרגע לאחר שהשמש נמצאת במרחק הגדול ביותר מכדור הארץ, והשקיעה, היינו כאשר היא מתחילה שוב "להתקרב" (כלומר שהמקום בו נמצא האדם הולך ומתקרב לשמש ע"י תנועת כדור הארץ), ובקיץ אין דין לילה ובחורף אין דין יום. ומיהו לעניין קריאת שמע (ותפילה) דתלי בדין שכיבה וקימה אפשר דשפיר קיימא גם שם.
- פוסקים מספר (שו"ת "רב-פעלים" הנ"ל ועוד) כתבו בסתמא שיש למנות י"ב שעות יום וי"ב שעות לילה (וקשה להכריע מדבריהם, כיצד לנהוג למעשה).
ישנה שיטה הסוברת (ר' יהודה מוסקטו, נפטר הש"נ) שאכן, כיוון שאין באזורים אלה גדרי יום ולילה, אין מצוות התלויות ביום ולילה חלות שם, כשם שאין מצוות מעקה באין בית, וכשם שאין חובת מעשר באין גידולי שדה. וכן גם משמע מדברי ר' אריה ליב אפשטיין בספר "הפרדס" שכתב "...וגם הקב"ה נתן שם קרירות וחמימות עד שלא יכלו לדור שם שלא יפזרו בני ישראל גם שם, ולא יוכלו לייחד השם בקריאת שמע" . ויש לדחות, ואכמ"ל.
וב"תפארת ישראל" (שם) כתב, שכיוון שקשה לקבוע, מתי הם עלות השחר והשקיעה, יש לו לילך אחר המקום שיצא ממנו (לחומרא ולקולא), ועל פי זה (לפי חישוב שעות), כשתכנס שבת במקום מוצאו, תכנס השבת גם אצלו, והוא הדין לעניין צאת השבת. ויש לו לנהוג כן גם לגבי תפילות (ואע"פ שיאמר "מעריב-ערבים" ביום וכיו"ב). ואולם לעניין קריאת-שמע וציצית שהם דברים התלויים לגמרי ביום ולילה, הוא נשאר בצ"ע.
לגבי "שבעה נקיים" נראה שתלוי בהתחלפות הימים ולא ביום ובלילה ("אור מאיר" בהערה דף שיז). ולעניין טבילה תטבול ביום השמיני, ואף על פי שהוא יום, אין לאסור משום "סרך בתה", שכן נפסק (שו"ע "יורה דעה" סי' קצז ס"ד) שבמקום אונס לא גזרו, ואין לך אונס גדול מזה.
- לגבי קידוש לבנה, כתב הרב שלמה גורן (שם) שיקדשו בסמוך לחצות הלילה (שאז הוא הזמן החשוך ביותר), ואע"פ שעדיין יום הוא ואין מקדשין אלא בלילה, שעת הדחק שאני.
[2] יתכן שיש מקום לאסור להניח תפילין בזמן שדרך בני אדם לישון, שכן הטעם שאין מניחין תפילין בלילה הוא החשש, שמא יישן בהן. כמבואר במס' מנחות (לו ע"א/ע"ב, וברש"י שם), וכן נפסק להלכה (שו"ע "אורח חיים" סי' ל סע' א).
[3] כדי להבין את המציאות יש להרחיב מעט:
כאשר אדם נמצא במישור הקוטב (°90), הוא רואה את השמש עושה הקפה שלמה המקבילה למישור שבו הוא נמצא (היינו בגובה אחיד לאורך כל ההקפה). השמש מגיעה בשיא גובהה לזווית של כ- °23 מעל לאופק, ובכל יום הקפה היא הולכת ויורדת עד שהיא מגיעה לזווית של ( °23 - ), ואז היא עולה בחזרה, וכן הלאה.
כאשר אדם נמצא בקו הרוחב °80, הרי ביחס אליו השמש (בשיא גובהה) עושה הקפה שאינה מקבילה למישור שבו הוא נמצא, אלא הקפה שבה הנקודה העליונה ביותר היא בזווית °33 (°10 + 23°), והנקודה התחתונה היא בזווית °13 - (°-10°23), עלות השחר הוא °18 - (בקירוב), ואם כן נמצא, שגם ביום שהקפת השמש הינה נמוכה ביותר - ( °23 - ), אדם הנמצא בזווית °85 (90-5) עדיין יתקיים אצלו עלות השחר, שכן השמש תקיף באופן שהנקודה העליונה היא °18 - ונקודה התחתונה °-28. זמן מ"שיכיר" הינו לערך °12 - °11 מתחת לאופק, ועל-פי החישוב הנ"ל נמצא שזה קורה ברוב המקומות והתקופות.
[4] וכפי שנפסק להלכה בשו"ע ("אורח חיים" סי' נח סע'ה ד) דבדיעבד יצא, ואנוס כדיעבד דמי.
[5] שם (סי' יח סע' ב) ועיין שם "משנה ברורה" (סק"י).
[6] ונראה שלא שייך בזה איסור הנחת תפילין בלילה, ובפרט בשעה שבה קמים. וכן משמע ממה שנפסק בשו"ע ("אורח חיים" סי' ל סע' ג), שאם רוצה לצאת לדרך בהשכמה, יכול להניחן אפי' לפני עלות השחר (עי"ש "משנה ברורה" ס"ק יא), "דליכא למיחש שמא יישן בהם, כיון שהשכים ויצא לדרך" – והוא הדין בנדון דידן.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר