שנת תשס"ו | שבת פרשת תרומה

שו"ת במראה הבזק

חיפה, ישראל Haifa, Israel
מרחשון תשס"ב

אמירת שקר כאמצעי להשגת מטרה חיובית

שאלה:
תוך כדי לימודי במסכת עירובין דף נא ע"א, נתקלתי בסיפור אודות רבה ורב יוסף שהלכו בדרך ודנו בנושא הלכתי. רבה שכנע את רב יוסף בצדקתו ההלכתית תוך כדי שימוש בציטוט מדברי רבי יוסף ממקור שבעצם לא קיים. הוא עשה זאת כיון שידע שרב יוסף יסמוך על דברי רבי יוסי. כיון שאין הסתייגות בגמרא ממעשהו אני תוהה, מתי חל הכלל של "מדבר שקר תרחק" ומתי מותר לשנות?

תשובה:
האמת היא חותמו של הקב"ה, כמו שמצינו במדרש :"מהו חותמו של הקב"ה? אמת"[i]. ובמשנה נקבע: "רבן שמעון בן גמליאל אומר, על שלשה דברים העולם עומד, על הדין ועל האמת ועל השלום"[ii]. וכבר קבע דוד מלך ישראל "… מִי יָגוּר בְּאָהֳלֶךָ, מִי יִשְׁכֹּן בְּהַר קָדְשֶׁךָ. הוֹלֵךְ תָּמִים וּפֹעֵל צֶדֶק, וְדֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ"[iii].
יותר מכל אחר, תלמיד-חכם מצווה לדבוק באמת ולדייק בדבריו. לכן נאמן הוא על אבידתו "בטביעות עינא"[iv] בלבד, והוא נאמן להורות לעצמו בענייני איסור והיתר ואינו חשוד להקל לעצמו[v], ואסור לאדם לשקר גם כדי להחזיק בממון שלו. וזה לשון הרשב"א: "חס ליה לזרעיה דאברהם דלימא שיקרא, ואפילו במקום פסידא, דכתיב: 'שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב'. וגדולה מזו אמרו בפרק שבועת העדות, שאפילו באומר אמת, אלא שהדבור אינו על אותו דרך שאמרו, אסרו, … אלא ודאי שנוי השקר ואהוב האמת, ואין תמורתו כלי פז"[vi].
ונחלקו ראשונים בשאלה, אם שקר שאינו גורם נזק לחברו, אסור מן התורה[vii]. יש שהקלו, במקום הצורך, כשאינו גורם נזק לחברו[viii], ויש שאסרו גם כשאינו גורם נזק לחברו, והתירו רק כש"ביטולה של תורה הוא קיומה"[ix] ושמטרת השקר היחידה היא המטרה של השגת האמת[x], ובמקום צורך גדול[xi].
כך גם הסבירו את המעשה המובא במס' עירובין (נא ע"א) שהבאת בשאלתך, ופסקו שמותר לתלמיד-חכם ליחס דבר הלכה, שהוא משוכנע באמיתותו, לת"ח אחר.
אך מכיוון ש"על הראשונים אנו מצטערים", נסתייג ונאמר שכל מקרה שבו ירצו להסתמך על תקדים זה, יהיה טעון שיקול דעת מעמיק ולקיחה בחשבון של מכלול ההיבטים



--------------------------------------------------------------------------------

[i] בראשית רבה (פרשה פא ד"ה אם), ועוד.
[ii] אבות (פרק א משנה יח), עיין בדבריו של רבנו יונה במקום.
[iii] תהלים טו, א-ב.
[iv] בבא מציעא (יט ע"א) ועוד.
[v] עירובין (סג ע"א) ועיין עוד בט"ז שו"ע יו"ד (סי' יח ס"ק טו), ואכמ"ל.
[vi] שו"ת הרשב"א (חלק ג סי' פא ד"ה תשובה חס). ועוד עיין בעניין זה קונטרס "בעניין עשיית תחבולות ולשקר בכדי לזכות בשלו" בסוף ספר "ברכת אליהו" על ביאור הגר"א (חו"מ ח"ג), ובכלל בעניין האמת עיין ב"נתיב האמת" ב"נתיבות עולם" למהר"ל.
[vii] רוב הראשונים מונים במניין המצוות רק את איסור מתן עדות שקר ושבועת שקר, אך בעל ספר "יראים" (רל"ה), ובעקבותיו הסמ"ג (קז) והסמ"ק (קכו), מונים גם את הפסוק "מדבר שקר תרחק" (שמות כג, ז) במניין המצוות.
[viii] גם ה"יראים" מגביל את האיסור רק למקרה "שיוכל לבוא לידי היזק חברו… אבל שקר שאינו בא לידי רעה, לא הזהירה תורה עליו, דדבר הלמד מענינו הוא, שברשע רע לבריות הכתוב מדבר" וכו'. כלומר, שקר שאין בו הפסד לאיש אפילו לא באופן רחוק - מותר מן התורה, אלא שאינו ראוי מבחינת אי זו היא דרך שיגור לו האדם. ועיין עוד באריכות בביאור הגר"י פרלעא לספר המצוות לרס"ג (חלק א עמ' 316-310), שהאריך להוכיח, ששקר כזה שאין בו משמעות לבית-הדין ולא נזק לאיש ולא גניבת דעת, מותר אף מדרבנן, ואין בו אלא מידה רעה ולכן הקלו בו כמה קולות. ועיין שם בשם הרשב"ץ שמנה אותו בניגוד לרוב הראשונים, ומה שדחה דבריו שם.
[ix] שו"ת "דבר יהושע" (חלק א בהשלמות לסי' יט) ו"אגרות משה" (חו"מ ח"ב סי' ל), שהביאו מקורות רבים מדברי האחרונים שנקטו, שיש איסור אף בשקר שאינו מזיק לאיש.
[x] המהרשד"ם (יו"ד סי' רכז), כלומר שקר שמטרתו היא להגיע לאמת.
[xi] וכן פסק "מגן אברהם" (סי' קנו) עפ"י הגמרא בפסחים (קיב) ," אם רצית להיחנק היתלה באילן גדול", אם כי יעויין שם בפירושי הראשונים שם ועיין שו"ת "חתם סופר" (ו, נט), ועיין עוד ב"שדי חמד" (כרך ה עמ' 310) שציין כמה מקרים שבהם ששינו אמוראים, והביא ספרים רבים שדנו בכך. וראה גם בחוברת "צהר" (א עמ' 13). ובשו"ת "דבר יהושע" (א מב) חידש שמותר לומר דבר בשם חכם, כאשר ראוי אותו החכם לאומרו!
 

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר