|
 שנת תשע"ח| שבת פרשת ויקראשו"ת במראה הבזק: תשלום בעבור שימוש בשטחים ציבוריים בבניין משותף, אם פוטר מעירובי-חצרות(מתוך ח"ה) הונג קונג, סין Hong Kong, China אלול תש"ס שאלה בעל בית בקהילה מנסה ליצור בבניין בו הוא מתגורר "עירוב חצרות" ולבצע שכירת רשות מהנהלת הבניין על מנת שיוכל לטלטל בשטחים הציבוריים של הבניין (לדוגמא – חדר המדרגות, מבואה, וגן משחקים חיצוני מגודר). כשניגש הבחור להנהלת הבניין כדי לבצע את שכירת הרשות נתקל בבעיה הבאה – לפי כללי הנהלת הבניין אסור להם לקבל כסף או שווה כסף כתשלום עבור שכירת רשות שכזאת. לעומת זאת הפנתה הנהלת הבניין את תשומת לבו, שלמעשה הוא משלם כל חודש שני תשלומים נפרדים – אחד עבור שכר דירה ואחד עבור הנהלת הבניין. התשלום עבור הנהלת הבניין מקנה לו במפורש רשות להשתמש ולהתהלך בכל המבנים והמתקנים הציבוריים הנמצאים בבניין (מצ"ב נוסח חוזה שעליו חתם הדייר הנ"ל). אי לכך לא נראה לי שיש כאן איזו שהיא בעית שכירת רשות. שאלתי האם שכירת הרשות שהוזכרה לעיל מספיקה לדין עירוב חצרות? יש לציין שלמשפחה ישנם שלושה ילדים קטנים שצריכים להעסיק אותם בשבת ומכיוון שאין בהונג-קונג עירוב אין להם אפשרות להגיע למרכז היהודי (המצויד בעירוב-חצירות). כדי לא להישאר נעולים בדירתם כל השבת הם רוצים לנצל לפחות את השטחים הציבוריים של הבניין.
א. כאשר ישנו רק דייר אחד יהודי וכל יתר הדיירים הינם גויים, אין צורך כלל בעירוב-חצרות1. ב. כאשר ישנם שני דיירים יהודים ויותר, יש לשכור2 את רשות הגוי3, ודי בשכירה בערך כלשהו4, כגון שיתן לו אגוז5 או תפוח, וזהו כנראה הפתרון גם לבעיה במקומכם6. אך כל עוד לא נעשו העירוב והשכירות, אין לטלטל בשטחים הציבוריים. בשעת הצורך מותר לטלטל בחדר-המדריגות בלבד7. ג. אין זה מספיק שהגוי יתן את רשותו במתנה8 אלא-אם-כן מתן הרשות הוא מתנה גמורה שיש לה תוקף גם ע"פ החוק המקומי. בשעת הדחק ישנו מקום להקל ולאמר שאף אפשר אף לשאול9 מן הגוי את רשותו. ד. בבנין שהדיירים בו אינם בעלי הדירה, אלא הדיירים שוכרים את דירותיהם מן בעלים, ניתן לעיתים לשכור אף מן הבעלים10. ה. ע"פ האמור לעיל אין התשלום לוועד-הבית פותר דבר, שכן אין המשלם שוכר בו את ביתו הפרטי של הגוי. _____________________________________________ 1 עירובין (סא ע"ב), שו"ע אורח חיים (סי' שפב סע' א), ועיין סוף הערה 2. 2 חכמים קבעו שעירוב-חצרות ללא שכירות מקום כאשר ישנו דייר גוי אינו מועיל, והוא כדי לא לעודד מגורים של יהודים ביחד עם גויים. עם זאת נתנו חכמים גם "חבישה למכתם" - ע"י שישכור את רשות הגוי. פתרון זה קשה לביצוע, שכן הגוי לא בנקל ישכיר את רשותו, וכמבואר בגמ' (שם סב ע"א). 3 כלומר הגוי יתן רשות ליהודי גם בחלק שלו, ולא רק בחלק המשותף. 4 ואפילו פחות משווה פרוטה, כמבואר בגמרא (שם סב ע"א), וזאת על אף שקניין כסף בעלמא מצריך שווה פרוטה, משום שאצל בן-נח אף פחות משווה-פרוטה נחשב ממון, וברמב"ם (הל' ערובין פ"ב הי"ב) משמע שהטעם הוא משום ששכירות זו אינה אלא "היכר", ואין נזקקין לגדרי השכירות המקובלים. 5 טור (שם סע' ה), ע"פ הירושלמי. 6 ויסביר לאחראי שאין זה תוספת תשלום אלא תשלום בעבור קבלת רשות נוספת. 7 שו"ת "אור לציון" (ח"א סי' לא). 8 כתב ה"חיי אדם" (כלל עה סע' א), על פי רבינו יהונתן שמתנה אינה יכולה לשמש כתחליף לשכירות, והטעם - כדי שיראה הגוי, שאף שהוא מוכן לתת לו לישראל במתנה, אין הישראל מעוניין אלא בשכירות, ויחוש לכשפים, ומשום כך גם לא ישכיר לישראל, ואז הישראל לא יוכל לטלטל מביתו לחצר, וכתוצאה מכך לא ירצה לגור עם הגוי (דבר המתאים לעיקרון המנחה המבואר בגמ' וכמוסבר לעיל). אך כתב "ביאור הלכה" (שם, סי' שפב ד"ה ממנו) שנראה פשוט, שבכתיבה גמורה בערכאות (שיש לה תוקף ע"פ חוק) מועיל, עיי"ש. 9 נחלקו ראשונים, אם מועילה שאלה בגוי וכדלהלן: בגמרא (שם סג ע"ב) מובא מקרה שדייר גוי לא היה מוכן להשכיר רשותו, וסבר רבא שהפתרון לכך הוא, שאחד הישראלים יתקרב לגוי, עד שישאיל לו הגוי רשותו שיוכל להניח כליו וכיו"ב, ועל-ידי-כך נעשה כ"שכירו ולקיטו" שהדין בזה "שנותן את עירובו ודיו" (אף שלא מדעת בעה"ב), ומשמע מדברי רש"י (ומפשטות לשון הגמרא) שהכוונה, שזה ששאל את המקום די בו מעתה להשתתף בעירוב כשאר הדיירים הישראלים, ומהני, והמשתמע מכך הוא ששאלה מועילה בעכו"ם. אך הרמב"ם פירש בכוונת הגמרא, שלאחר ששאל מן הגוי ונעשה כשכירו ולקיטו, יכול הוא מעתה להשכיר רשות הגוי אף שלא מדעתו ("ונותן עירובו ודיו" כתב "בית יוסף" שפירש בשואל מן הישראל), ומשמע דלא סגי בשאלה. ובשו"ע אורח חיים (סי' שפב סע' יב) הביא שתי הדעות (וב"סתם" הביא דעת רמב"ם). 10 מובא בגמ' (עירובין סה ע"ב) שריש-לקיש ותלמידי ר' חנינא הגיעו למקום שדרו בו ישראלים וגוי, ורצו לשכור את רשות הגוי, וגוי זה דר בשכירות מחברו (הגוי), ובאותה השעה היה נוכח המשכיר בלבד, ושכרו את רשות הגוי מן המשכיר, ואמרו להם רבותיהם שעשו כדין. ומבואר שם שזהו דווקא, אם המשכיר רשאי לסלק את השוכר מביתו, אך אם אינו רשאי, הרי השוכר נכנס תחת הבעלים, ולא יועיל לשכור את הרשות מן המשכיר. וכתב הרב המגיד (פ"ב מהל' עירובין הי"ד) בשם רשב"א ("עבודת הקודש" ש"ד סי' ג) והביא ריב"ש (סי' תכז) את דברי רשב"א למעשה, שאף כאשר אינו יכול לסלקו, אם יש למשכיר תפיסת-יד בבית, היינו, שמניח כליו בבית [או אפי' שיש לו רשות להניח כליו בבית], מספיק לשכור מן המשכיר, דלא גרע מ"שכירו ולקיטו" (פועל) של הגוי, שהדין בזה הוא שניתן לשכור אף ממנו. במקרה של השכרת דירה מרוהטת נחלקו פוסקים, אם הרהיטים (שולחן, מקרר וכד') נחשבים "מניח כליו בבית השוכר". ועיין עוד בשו"ת "משנה הלכות" ח"ד סי' ס (ד"ה הנה מבואר) ובשו"ת "באר משה" (ח"ח סי' יבאות יא). ועיין עוד בשו"ת "משנה הלכות" (שם) שכתב שניתן לשכור אף מן האחראי על אחזקת הבניין (“SUPER”), כיון דהוי כשכירו ולקיטו של בעה"ב. שם).  לראש העמוד הדפסת עמוד שליחת קישור לחבר |
|
ויקרא תשע"ח
ויקרא תשע"ח
