שנת תשע"ח| שבת פרשת צו

חמדת חינוך: אש או תמיד?

התפילה כבר היתה בשלבים מתקדמים למדי כְּשֶדֶלת בית הכנסת נפתחה והוא נכנס פנימה. נער כבן ארבע עשרה, עם רעמת תלתלים מפוארת ופרצוף עייף, פסע פנימה מעדנות. הוא נעמד ליד אביו שהסתכל חלופות בבנו ובשעון, ופניו המשופמות החלו להאדים. את השיחה המלבבת שהתרחשה ביניהם לא יכלו להחמיץ מתפללי האגף הקדמי של בית הכנסת: "מה קורה איתך?! אתה קולט מה השעה?!", זעף האבא. "אם זה היה סרט - גם היית מאחר ככה?!". הבן לא חשב הרבה לפני שֶיָרַה את התשובה שהממה את אביו: "אני לא הולך לאותו סרט שלוש פעמים כל יום...".

**************************************

מתפללי בית הכנסת אולי גיחכו לשמע התשובה המפולפלת של הבן, אבל כשחושבים על זה לעומק - יש נקודת אמת בטענה של הילד: קשה ומשעמם לחזור שוב ושוב על אותו הדבר מידי יום. אנשים מחפשים חידוש ושינוי. למחזר שוב ושוב את אותם הדברים עלול להיות טרחני ומייבש.

העיקרון הזה היה נכון תמיד, ועוד יותר בעולם המודרני בו החידוש והגיוון הפך ללחם חוקם של האנשים. כל הזמן מחפשים כיצד להחליף את הסלון / הסלולארי / התסרוקת / העיצוב של המטבח / המכונית. ישנם רבים שהעיסוק המרכזי שלהם מול המסך הוא בהחלפה בלתי פוסקת של ערוצים. תופעת הזפזופ גם לא נעצרת בענינים הזוטרים של בידור, ריהוט והופעה חיצונית, אלא פולשת לתחומים משמעותיים יותר כמו מקום עבודה או לימודים ואפילו דייטים וזוגיות.

**************************************

ומה קורה בעבודת ה'?

זה תחום שמתאפיין מאוד ב'חזרתיות'. אותם טקסים ואותם טקסטים שעשינו לפני שנה או שאמרנו אתמול – נעשה שוב היום. יהודי כשר שמקפיד על שלוש תפילות ביום יספיק בימי חייו לחזור על הנוסח הרגיל של תפילת שמונה עשרה כשמונים אלף פעמים (80,000!) ועל קריאת שמע כשלושים אלף פעם.

אין כמעט אדם דתי שלא מכיר את תופעת 'הטייס האוטומטי'. אתה יושב בבית הכנסת בתפילה, ופתאום מגלה איך התקדמת עוד כמה עמודים בסידור באופן אוטומטי בלי להרגיש בכלל. הפה עשה את שלו כבקי ורגיל והדפים התדפדפו מאליהם ואתה מוצא את עצמך פתאום בעלינו לשבח...

מה אפשר לעשות? האם יש דרך להתגבר על הקושי בחזרה הבלתי פוסקת? האם ניתן למצוא חידוש וטעם בדבר שכבר אמרת אלפי פעמים?

**************************************

בפרשת השבוע מופיע פסוק מעורר השראה: "אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה" (ויקרא ו, ו). הוא מגלה לנו שעל מזבח עבודת ה' שבנפש שלנו פועלים שני כוחות. האחד מכונה – 'אש', והשני קרוי  - 'תמיד'.

'תמיד' זו הקביעות, המחויבות והשיגרה. כל אלו הם נכסים יקרים שאיננו רוצים לוותר עליהם. יש כוח עצום בהתמסרות וביכולת לשהות במקום אחד ולהעמיק בו, מבלי לחיות כל הזמן על רטט ולחפש ללא הרף את 'הדבר הבא'.

יחד עם זה, לפתחנו רובץ אתגר – כיצד למצוא באותה מסגרת קבועה 'אש' - תוכן חדש. כיצד להפוך את התפילה מאירוע ציבורי של דקלום טקסטים ישנים, לחוויה של מפגש עם ריבונו של עולם, שבו אותן המילים יכולות לשאת משמעות שונה, כיוון שהמציאות כל הזמן משתנה, ואנחנו איתה.

ההתחדשות הזו עשויה לקרות בין השאר בעזרת הכנה נכונה, התבוננות, לימוד, ובעיקר מודעות ורצון לחפש לגלות אורות חדשים בכלים ישנים.

השילוב של ה'אש' ושל ה'תמיד' הוא זה שעושה את עבודת ה' שלנו למה שהיא.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר