שנת תשע"ח| שבת פרשת אחרי מות קדושים

חמדת האינציקלופדיה התלמודית: קדושים

הצלת נפשות
על פי הערך: הצלת נפשות, שבאנציקלופדיה התלמודית כרך י
לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ. (יט טז)

האם חייבים להיכנס לספק סכנה כדי להציל אדם מסכנה ודאית?
האם חובה לתרום אבר, כגון כליה, כדי להציל חיי הזולת?
המצוה ומקורה. הזהירה התורה מלהתרשל בהצלת נפש אחד מישראל כשנראהו בסכנת מות ויש לנו יכולת להצילו (ספר המצוות לא תעשה רצז, על פי תורת כהנים קדושים וסנהדרין עג א), שנאמר: לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ (סהמ"צ שם) - שלא תעמיד עצמך על דמו, אלא הצילהו (רש"י סנהדרין שם, וברש"י על התורה שם: לראות במיתתו ואתה יכול להצילו). וכן שנינו: מנין לרואה את חברו שהוא טובע בנהר, או חיה באה עליו, או לסטים באים עליו, שהוא חייב להצילו? שנאמר: לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ (תו"כ קדושים פ"ד; ברייתא סנהדרין שם). וכל הרואה את חברו בכל אלה ויכול להצילו ולא הציל, או ששמע גוים או מוסרים מחשבים עליו רעה, או טומנים לו פח, ולא גילה אוזן חברו והודיעו, או שידע בגוי או באנס שהוא בא על חברו ויכול לפייסו ולהסיר מה שבלבו, ולא פייסו, וכל כיוצא בדברים אלו - העושה אותם עובר על לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ (רמב"ם רוצח פ"א הי"ד; טור ושולחן ערוך חושן משפט תכו). וכתב הריב"א בפירושו על התורה, שלפיכך כתובים בפסוק אחד "לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ" (ויקרא כאן), שאף על פי שהזהרתיך על לשון הרע, אם יאמר לך אדם שרוצה להרוג את חברך, אל תעמוד עד שתודיע לו.

אפילו אם לא ברור שחברו ימות בסכנה זו, חייב להצילו, שלֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ נאמר אף על ספק סכנה (חידושי הר"ן סנהדרין שם).

חייב להציל את חברו בין בגופו ובין בממונו, היינו לשכור אחרים שיצילו (סנהדרין שם; שו"ע חו"מ ריש סי' תכו). וכל מי שיכול לשכור אחרים להציל ולא הציל, עובר על לאו זה של לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ (רמב"ם רוצח שם; טוש"ע שם), שמשמעות הכתוב היא לא תעמוד על עצמך, אלא חזור על כל צדדים שלא יאבד דם רעך (רש"י שם ד"ה קמ"ל).

הניצל חייב לפרוע למציל מה שהוציא בהצלתו, שאין אדם חייב להציל חברו בממונו כשיש לניצול ממון (רא"ש סנהדרין פ"ח סי' ב ע"פ גמרא שם עד א; רמ"ה שם; מאירי שם; שו"ת מהר"ם ב"ר ברוך סי' לט; בית יוסף חו"מ שם וסמ"ע שם ס"ק א). אבל אם אין לו במה לפרעו, לא ימנע בשביל כך; ואם נמנע, עובר על לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ (שו"ע הרב שם ס"ז).

וכן יש חיוב על הרופא לרפאות את החולה, כשרואה אותו מסוכן ויכול להצילו בגופו או בממונו או בחכמתו, שנאמר: וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ (דברים כב ב) - לרבות השבת גופו (פירוש המשנה להרמב"ם נדרים פ"ד מ"ד על פי ספרי שם פסקא רכג, ובתוס' הרא"ש ברכות ס א כתב בשם הר"י מאורליינש שעובר גם על לא תעמד על דם רעך). ואסור ליטול שכר הלימוד והחכמה, אבל מותר לו ליטול שכר בטלה וטירחה (רמב"ן בתורת האדם שער הסכנה). אולם אם התנה כן מראש, יכול ליטול שכר חכמתו יותר מטירחתו (רמב"ן שם, ועי' טוש"ע יו"ד שלו ג ושער משפט סי' ט ס"ק ב).

במקום סכנה. אם חייב להכניס עצמו בספק סכנה בשביל הצלת חברו מסכנה ודאית, נחלקו בדבר:

(א)   בהגהות מיימוניות (דפוס קושטא רס"ט רוצח פ"א הי"ד, והביאו בכסף משנה שם ובב"י חו"מ תכו) כתב בשם הירושלמי (ולפנינו בירושלמי אין, ועי' העמק שאלה שאילתא קמז) שחייב להכניס עצמו לספק סכנה בשביל כך (וכן הסכים בשו"ת חוות יאיר סי' קכו, וכן הדעה הראשונה בשו"ע הרב נזקי ממון ס"ז). ומבואר בכסף משנה ובית יוסף (שם) הטעם, שזה ודאי וזה ספק.

(ב)   אבל הסמ"ע (סי' תכו ס"ק א) כתב בדעת הרי"ף, הרמב"ם, הרא"ש והטור, שהשמיטו ירושלמי זה, שחולקים וסוברים שבמקום שיש ספק סכנה לעצמו אינו חייב להציל חברו (וכן דעת האיסור והיתר כלל נט דין ה, והיד אליהו מלובלין סי' קמג, וכן דעה ב' בשו"ע הרב שם). ובשו"ת רדב"ז (ח"ג סי' אלף נב) כתב שהרי זה חסיד שוטה אם עשה כן, שספק שלו עדיף מודאי של חברו. וביאר בשו"ע הרב (שבת סי' שכט ס"ח) שהרי נאמר "וחי בהם" (ויקרא יח ה), ולא שיבא לידי ספק מיתה (עי' יומא פה ב ורש"י) על ידי שיקיים מה שנאמר לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ (וכעין זה במנחת חינוך מצוה רצו). וכך כתב בספר חסידים (סי' תרעד): לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ, אבל אם הרבה נלחמים עליו, אל תשליך עצמך בסכנה ואל תעשה פשיעה בגופך. וכן אם אדם טובע בנהר והוא כבד, אל תעזור לו פן תטבע עמו. (ואם יחיד חייב להכניס עצמו לספק סכנה כדי להציל רבים, עי' באור שמח רוצח פ"ז ה"ח ומשך חכמה פ' שמות על פסוק לך שוב מצרימה שסובר שפטור, ומשפט כהן סי' קמג שסובר שחייב).

(ג)    והרדב"ז (לשונות הרמב"ם סי' אלף תקפב) חילק, שאם הספק שקול אינו חייב; אבל אם הדבר נוטה יותר אל ההצלה, עובר על לא תעמד.

בסכנת אבר נחלקו אחרונים אם חייב להציל נפש חברו, כגון שהמלך אמר לו הנח לי לקצוץ אזנך או אבר אחר שאינך מת ממנו, או אמית ישראל חברך:

(א)   בפסקי רקנטי (סי' תע) ובאור שמח (רוצח פ"ז ה"ח) כתבו שחייב להניח לקצוץ אברו כדי שיציל על ידי זה נפש חברו.

(ב)   הרדב"ז (ח"ג סי' אלף נב) חולק וסובר שבכריתת אבר יש חשש של סכנת נפש, ואינו מחוייב למסור עצמו בשביל הצלת חברו, אלא מידת חסידות היא למי שעושה כן, אבל לא מן הדין.

(ג)    בספר מעשה בצלאל (על הרקנטי שם) חילק, שאם האנס בא בתחילה לקצוץ את אברו, אלא שאמר לו שאם לא יניח אזי ימית את חברו - לא ניתנה סכנת אבר להנצל על ידי מיתת חברו; אבל אם בא לכתחילה להמית את חברו, אלא שאם יתן לו לקצוץ אברו לא ימיתנו - אין אדם מחוייב על ידי סכנת אבר שלו להציל את חברו. במקום צער לדברי הכל חייב בהצלת נפשות, ואדם מחוייב לסבול צער כדי שלא יהרג חברו (מגן אברהם סי' קנו).  

כבוד חכמים

על פי הערך: כבוד חכמים,  שבאנציקלופדיה התלמודית כרך כו 

מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי ה'. (יט לב) 

האם יש כיום תלמידי חכמים שהם בגדר כבוד חכמים המבוארים בתלמוד?
האם חייבים לכבד חכם ששכח תלמודו מחמת מחלה, או שאינו נוהג כשורה? 

גדרו. תלמידי חכמים, מצות עשה מן התורה לכבדם ולהדרם (ספר המצוות לרמב"ם עשה רט והלכות תלמוד תורה פ"ו ה"א), ולקום בפניהם ולגדל אותם (סהמ"צ שם). ויש להקדימם לכל דבר שבגדולה, כגון לברכה ולקריאת התורה (במדבר רבה פט"ו אות יז), ולהקדים לדון דין תורה שיש להם, לפני דין תורה של אחר (נדרים סב א ותוס' ופירוש הרא"ש והר"ן שם; שבועות ל א ורש"י ותוס' שם; רמב"ם ת"ת פ"ו ה"י וסנהדרין פכ"א ה"ו; טור ושולחן ערוך חושן משפט טו א וב ויורה דעה רמג ה).

כבוד חכמים, כינוהו בתלמוד "עשה של כבוד תורה" (כתובות קו א ושבועות ל ב). וכן כתב הרמב"ם (בפירוש המשנה אבות פ"ד מ"ו) שמכלל כבוד התורה הוא שיכבד אדם את החכמים נושאיה, וחילול התורה הוא אם אינו מכבדם. ואמרו שעשה זה חשוב ממצוות עשה אחרות, ודוחה אותן (עי' כתובות שם ושבועות שם). עשה זה שהזכירו, פירש רבנו חננאל (שבועות שם) שהוא הכתוב כאן: וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן. וכן כתב הרמב"ם (סהמ"צ שם) והחינוך (מצוה רנז) שהכתוב הזה: מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן, הרי זו מצות עשה לכבד את החכמים - שזקן היינו חכם (עי' קדושין לב ב, ושם הראיות לכך) - ולקום מפניהם ולגדל אותם. ורש"י והר"ן (שבועות שם) פירשו ש"עשה של כבוד התורה" שאמרו, הוא הכתוב: אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ תִּירָא (דברים ו יג), שדרשו בו "את", לרבות תלמידי חכמים (רבי עקיבא בברייתא פסחים כב ב).

בזמן הזה. בזמן הזה נחלקו ראשונים אם נשתנה דין כבוד תלמידי חכמים בעניינים מסויימים מדין תלמידי חכמים שבזמן התלמוד:

(א) מהר"י וייל (סי' קסג) כתב שנתמעט כבוד החכמים, ואין בדורותינו מי שיודעים ובקיאים בכל התלמוד, במקרא, במשנה, בהלכות, באגדות ספרא וספרי וכו'. וכן כתב האגודה (חולין אות כג) שאין לנו עתה תלמיד חכם שיודע אפילו מסכת כלה, שראוי למנותו פרנס על הציבור, כמו שאמרו (שבת קיד א): איזהו תלמיד חכם שממנים אותו פרנס על הציבור? זה ששואלים אותו דבר הלכה בכל מקום ואומר, ואפילו במסכת כלה. ואף על פי שאמרו (ראש השנה כה ב): יפתח בדורו כשמואל בדורו, כתב בשו"ת מהרי"ל (סי' סז) שזה דווקא לענין שצריכים לשמוע לגדול הדור ולא לסרב כנגדו על הוראתו ועל תקנתו, אבל לא לענין כבוד תלמיד חכם. וכתב האגודה (שם) שמטעם זה אף על פי שהשוחט צריך להראות סכינו לחכם לפני השחיטה, משום כבודו של החכם, בזמן הזה השוחטים אינם נוהגים כן. ומהר"י וייל (שם) כתב שהקנס שקנסו את המבייש תלמיד חכם לשלם לו ליטרא זהב אינו נוהג בתלמידי חכמים שבזמן הזה.

(ב) בשו"ת כנסת יחזקאל (סי' צה ד"ה סוף, ועי' פתח הדביר או"ח סי' רכד אות ו בביאור דבריו) מבואר שאין לו לאדם להחזיק את עצמו לתלמיד חכם בזמן הזה, ולתבוע כבוד ושררה של תלמידי חכמים. אבל אחרים היודעים ומכירים שהוא תלמיד חכם, חייבים לנהוג בו כבוד כראוי, משום העשה של "אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא".

(ג) בשו"ת ופסקי מהרי"ק (החדשים סי' יד) חולק על כל זה וסובר שכל דיני תלמיד חכם נוהגים אף בתלמידי חכמים שבזמן הזה, שהרי כבר אמרה תורה: וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם (דברים יז ט) -ין לך אלא שופט שבימיך (עי' ר"ה כה ב). וכן כתב המהרי"ט (שו"ת ח"ב חו"מ סוף סי' מז) שאין לך להקל במוראם וכבודם של תלמידי חכמים;וכל תלמיד חכם, אפילו אם היה שם גדול ממנו, דין תלמיד חכם יש לו אף בזמן הזה. והוסיף המהרי"ק (שם) שאף אם לא אמרו "יפתח בדורו כשמואל בדורו" אלא לענין שצריך לשמוע לו, מכל מקום אם לא ינהגו בתלמידי חכמים של זמננו גדולה וכבוד כמשפט תלמידי חכמים, לא ישמעו אליהם. וכך כתבו הרשב"א (ח"א סי' תב) לענין נידוי למבזה תלמיד חכם בזמן הזה, והרא"ש (כלל טו סי' י) לענין הקנס של ליטרא זהב למבזה תלמיד חכם ולענין פטור תלמיד חכם בזמן הזה ממס (שם סי' ו).

תלמיד חכם שאינו נוהג כשורה. תלמיד חכם שאינו נוהג כשורה - שאינו נוהג כדרך תלמידי חכמים שהולכים בנחת עם הבריות, ומשאם ומתנם עמהם באמונה - אין חייבים בכבודו, שהוא עצמו מבזה ומשניא את עצמו ואת תורתו. ואם הוא מזלזל במצוות ואין יראת שמים על פניו, הרי הוא כקל שבישראל (שו"ת הרשב"א ח"ב סי' רצא).

שכח תלמודו. אף תלמיד חכם ששכח את תלמודו מחמת אונס - כגון שחלה, או שנטרד בדוחק מזונות (רש"י ברכות ח ב), שלא היתה השכחה מחמת עצלות, שלא למד (שו"ת שבות יעקב ח"ב סי' קמח) - אין לנהוג בו מנהג בזיון (מנחות צט א, וכעי"ז בברכות שם וסנהדרין צו א), אלא יש להיזהר בו לכבדו (רש"י ברכות שם) כאילו לא שכח (מאירי ברכות שם), כשם ששברי הלוחות מונחים היו עם הלוחות בארון (ברכות ומנחות שם).

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר