שנת תשע"ח| שבת פרשת אמור

נמשיך לבאר את גודל החיוב, להודות לקב"ה על הנסים ועל הנפלאות, שזכינו לראות בשוב ד' ועם ישראל לציון, והקמת מדינת ישראל, ראשית צמיחת גאולתנו, בהמשך לדברינו בפרשיות תזריע מצורע ואחרי מות קדושים.

פריחת עולם התורה ולימוד התורה, על ידי כל חלקי העם, מאז הקמת מדינת ישראל, וביתר שאת בשנים האחרונות, קשורה בטבורה לתופעה נוספת - התחדשותה ותחייתה של השפה העברית כשפה חיה ומדוברת - ממש "תחיית המתים".

על דברי המשנה: "רבי אומר איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושה ותפארת לו מן האדם והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה"  (אבות פ"ב מ"א).

מחדש הרמב"ם חידוש מעניין, ומגדיר מהי מצוה קלה:

"אחר כך אמר שראוי להזהר במצווה שייחשב בה שהיא קלה, כגון שמחת הרגל ולמידת לשון קודש".

לדבריו, לימוד השפה העברית, גם הוא מצוה שנחשבת כקלה (לא ברור שהעולים החדשים יסכימו עמו, בעניין הקלות). קיימות עדויות רבות, שכבר באמצע ימי הבית השני, אפילו בארץ ישראל, היו יהודים שהפסיקו לדבר עברית והעדיפו, לצערנו, שפות זרות. ברגע שהיישוב היהודי בארץ ישראל חרב, ורוב רובו של העם יצא לגלות הארוכה, השימוש בעברית, כשפה חיה, פסק לחלוטין. היו יהודים רבים שהתפללו בעברית וקראו בתורה בעברית, אבל רובם הגדול לא הבין את הנקרא. מספר קטן של תלמידי חכמים המשיכו ליצור ולכתוב בשפה העברית (גם הרמב"ם כתב חלק מספריו בערבית) וחלקם אף עסקו בהבנת הצד הדקדוקי של הלשון. רוב רובם של לומדי התורה היו צריכים לתרגם לעצמם ולתלמידיהם את החומר לשפת אמם, שלא הייתה עברית.

ברגע שהפגישה עם דברי התורה נעשית לא בשפת המקור, אלא באמצעות תרגום ויהיה הטוב שיהיה, חלק גדול מהמשמעויות נעלם והלומד נחשף אך ורק למשמעות אחת והיכולת לקשר בין פרשיות מקבילות או משלימות, נפגעת בצורה משמעותית. אנו יודעים שחלק גדול מהמסר של הכתוב מובן רק באמצעות קישורו להופעות נוספות של הביטוי.

נדגים זאת באמצעות הפסוק הראשון בפרשתנו:

"וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו" (ויקרא כ"א א).

הביטויים: אֱמֹר, הַכֹּהֲנִים, לְנֶפֶשׁ, יִטַּמָּא, בְּעַמָּיו, כל אחד מהם ניתן לתרגמו בכמה מובנים.

ניקח כדוגמא את מי שנראה הפשוט ביותר- כֹּהֲנִים. ביטוי זה לכאורה משמעותו אחת, אהרון ובניו וכל הצאצאים הזכרים אחריהם. בדיקה בתנ"ך תגלה שיש הופעות של הביטוי שאין זו משמעותם (או שמשמעות זו מוטלת בספק, עיינו שמו"ב כ' כו) כגון "וּבְנֵי דָוִד כֹּהֲנִים הָיוּ" (שמואל ב  ח' יח). ברור שבניו של דוד לא היו צאצאים של אהרון הכהן וברור שהם לא קיבלו ובוודאי לא לקחו מתנות כהונה. הם מעולם לא טעמו תרומה גדולה ולא קיבלו ראשית הגז. הם כיהנו בממשלתו של דוד כשרים. כך מוכח גם מההקשר בפסוקים שם, השוו גם לפסוקים בדבי"א כ"ז לב-לד.

הרמה הגבוהה של לימוד התורה בדורנו, התאפשרה גם בזכות תחייתה של הלשון העברית, ההבנה של המקורות, שרובם נכתבו בשפה זו, אפשרית וזמינה למי שדובר את השפה ומשתמש בה בחיי היום יום שלו (כמובן ששעל הלומד מוטלת החובה להבחין בין משמעות מקורית או משמעויות מקוריות של ביטוי מסוים, לבין משמעויות שהתחדשו בימנו ואכמ"ל). ניתן להסתכל גם על נס זה כחלק מהתקיימות "חזון העצמות היבשות" של הנביא יחזקאל (שם פרק ל"ז).

נעיר בשולי הדברים, כי ההתפתחות העצומה של תרגומי ספרות הקודש, שהיא ממאפייני דורנו, אומנם פוטרת את דוברי השפות הזרות (בעיקר אנגלית) מללמוד עברית ויש לזה חסרונות רבים. מאידך, היא פותחת את שערי הלימוד לרבים.

הבה נתפלל כי נזכה לראות ביתר שאת, כיצד מתקיים לעיננו החזון של:
"כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר יְקֹוָק מִירוּשָׁלִָם".

בשולי הדברים נתפלל גם כי דברי תורה אלו יהיו לעילוי נשמת הרב ישעיהו הדרי זצ"ל, מחדש לימוד התורה בעיר העתיקה בירושלים, מייסד וראש ישיבת הכותל, שעלה לגנזי מרומים השבוע.