שנת תשע"ח| שבת פרשת ואתחנן

מעמד הר סיני, מעמד נורא ההוד, שכלל גם את קבלת עשרת הדיברות ואשר הפך את העבדים (שיא החומריות) - צאצאי יעקב אבינו לעם ישראל, מתואר שוב בפרשתנו.

"אָנֹכִי עֹמֵד בֵּין יְקֹוָק וּבֵינֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לְהַגִּיד לָכֶם אֶת דְּבַר יְקֹוָק כִּי יְרֵאתֶם מִפְּנֵי הָאֵשׁ וְלֹא עֲלִיתֶם בָּהָר לֵאמֹר: אָנֹכִי... אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה דִּבֶּר יְקֹוָק אֶל כָּל קְהַלְכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ הֶעָנָן וְהָעֲרָפֶל קוֹל גָּדוֹל וְלֹא יָסָף ... וַיְהִי כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת הַקּוֹל מִתּוֹךְ הַחֹשֶׁךְ וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כָּל רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם וְזִקְנֵיכֶם: וַתֹּאמְרוּ הֵן הֶרְאָנוּ יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ אֶת כְּבֹדוֹ וְאֶת גָּדְלוֹ וְאֶת קֹלוֹ שָׁמַעְנוּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ הַיּוֹם הַזֶּה רָאִינוּ כִּי יְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וָחָי: וְעַתָּה לָמָּה נָמוּת כִּי תֹאכְלֵנוּ הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת ...כִּי מִי כָל בָּשָׂר אֲשֶׁר שָׁמַע קוֹל אֱלֹהִים חַיִּים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כָּמֹנוּ וַיֶּחִי: קְרַב אַתָּה וּשֲׁמָע אֵת כָּל אֲשֶׁר יֹאמַר יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ וְאַתְּ תְּדַבֵּר אֵלֵינוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר יְדַבֵּר יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ אֵלֶיךָ וְשָׁמַעְנוּ וְעָשִׂינוּ: וַיִּשְׁמַע יְקֹוָק אֶת קוֹל דִּבְרֵיכֶם בְּדַבֶּרְכֶם אֵלָי וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֵלַי שָׁמַעְתִּי אֶת קוֹל דִּבְרֵי הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבְּרוּ אֵלֶיךָ הֵיטִיבוּ כָּל אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ" (דברים ה' ה- כה).

הדגשנו בתוך הפסוקים, שני נושאים עקרוניים, האחד - נושא הדִבור (בפסוק האחרון והמסכם של הפרשיה הוא מופיע חמש פעמים), והשני - הפחד מפני הָאֵשׁ המכלה וההורגת. ננסה להסביר את שני המושגים והקשר ביניהם.

מעמד הר סיני הוא לכאורה מעמד פרדוקסלי.

בצד הנותן - בורא עולם, שאין כל קשר בינו לבין עולם החומר. אפילו אי אפשר להגדיר אותו במושגים חומריים כ'נמצא' ו'חוץ', כי ברור שהוא נמצא מחוץ לעולם החומרי.

בצד המקבל - בני אנוש, קרוצי חומר, החיים בעולם הטבע ועל פי חוקיו. כל ניסיון של בני האנוש לצאת מעולם הטבע, משמעותו היא חדלון מבחינה גשמית. אע"פ כן, במעמד חד פעמי של גילוי שכינה, קיבלנו את הַדְּבָרִים מתוך הָאֵשׁ (הנוצרת תמיד מכילוי של חומר- שרפה).

עם ישראל חשש שהקשר ייקח אותם אל מה שמעבר לחומר, שמבחינה גשמית פרושו מות.

הפתרון היה להפוך את עם ישראל לעם של מדברים, עם שיכול לקבל נבואה ישירות=נביאים (מי שיגיע למדרגה רוחנית מאוד גבוהה), או לשמוע נבואה=דיבור מהנביאים, ולהיות במדרגת בני נביאים (כל יהודי באשר הוא).

לכאורה, כל בן אנוש הוא בדרגת 'מדַבר', מה שמעלה אותו מעלה מדרגת 'חי'. כך מוכח לכאורה, מפרשת הבריאה מהפסוק: "וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" (בראשית ב' ז). מתרגום אונקלוס (שם): "לרוח ממללא" ומרש"י (שם): "אך זו של אדם חיה שבכולן, שנתוסף בו דעה ודבור". לפי זה, יכולת הדיבור בעניינים מופשטים-בדעה, היא המעלה את האדם ככלל ממדרגת 'חי' למדרגת 'מדבר'.

נציין כי פרשתנו מגלה לנו שיש הבנה הרבה יותר מעמיקה ועליונה של המושג חיים ושל המושג דיבור.

במעמד הר סיני עם ישראל קיבל מתנה מיוחדת במינה, הוא זכה ביכולת לשמוע את הדיבור האלקי=הנבואה, ולהיות קשור לחיי הנצח הרוחניים, גם בתוך עולם החומר.

כבר הזכרנו הרבה פעמים כי 'דָּבָר' פירושו נבואה, כמו בפסוק: "וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר" (שם, ל"ז יא). ספר דברים הוא ספר נבואות. משה רבנו, שהוריד את הדברים במעמד הר סיני מ'העולמות העליונים', הפך אותנו לעם של נביאים ובני נביאים.

היכולת לחשוב מופשט, בדברי תורה, נותנת לנו את היכולת לחזור כל יום אל מעמד הר סיני, לקבל מחדש את התורה ולהיות בקשר מתמיד עם נותן התורה. כאן החיוב להקדיש את יכולות הדיבור שלנו, בעיקר לתחום זה (אע"פ שמותר וצריך להשתמש בו גם לפיתוח העולם החומרי)וכן עוד יותר להקפיד על טהרת המחשבות, כדי לא להפסיד את החיים האמתיים.
הבה נתפלל כי נזכה לרומם את כלל ישראל, ויחד אתו להיות תמיד בבחינת:
"הֵיטִיבוּ כָּל אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ".