|
 שנת תשס"ו | שבת פרשת בהעלותךמשפט והלכה - משפטי שאול / הלכה פסוקהפסק דין: תביעת סוכה שנגנבה / הרב אריאל בראלי
עורך: הרב יואב שטרנברג
פסק הדין אותו אנו מביאים השבוע נכתב בבית הדין לממונות שדרות.
המקרה: הנתבע שכר בית מן התובע. התובע השאיר את סוכתו בחצר הבית, ולקראת חג הסוכות ביקש הנתבע רשות מן התובע להשתמש בסוכה. בתום השימוש, החזיר הנתבע את הסוכה לחצר הבית. בתום תקופת השכירות, החזיר הנתבע את מפתחות הבית לתובע. התובע הלך לראות את מצב הבית, ותוך כדי הבדיקה גילה כי הסוכה אינה נמצאת.
התביעה: התובע טוען, כי היות שהנתבע השאיר את הסוכה בחצר בתום תקופת השכירות, והחצר איננה מקום המשתמר, הנתבע פשע בשמירה, וצריך לשלם לו את שווי הסוכה.
תשובת הנתבע: הנתבע טוען, כי היות שקיבל את הדירה כשהסוכה בחצר, ולשם החזיר את הסוכה בסוף השכירות, הרי החזיר את הסוכה בדיוק למקום שבו היא היתה, ואין כאן פשיעה מצידו.
פסק הדין : הנתבע פטור.
הנימוקים: לכאורה, היה מקום לומר, שהנתבע לא קיבל על עצמו לשמור על הסוכה, שהרי הוא לא גר בה, ולכן הוא לא יהיה אפילו שומר חינם, שהרי קבלת השמירה היא תנאי בסיסי לחיוב השמירה (שו"ע חו"מ סימן רצא סעיף ב).
אבל נראה לומר, שהנתבע קיבל על עצמו לשמור על הסוכה. שהרי עצם העובדה שהתובע השאיר נכס בחצר מראה שהוא סומך על הנתבע שישמור עליו. הנתבע ראה את הסוכה, ומן הסתם הבין שהתובע רוצה שישמור עליה, ובכך קיבל על עצמו שמירה, ודינו הוא שומר חינם.
ואמנם, בהמשך הנתבע הפך להיות שואל כאשר הוא השתמש בסוכה, אבל ההשאלה הסתיימה כאשר הנתבע החזיר את הסוכה המקופלת למקומה. ואין צורך ששומר יחזיר את החפץ לרשות הבעלים, כדעת קצות החושן (סי' קצח סק"ה, ובמשובב נתיבות בסי' פו על נתיבות המשפט ביאורים סק"א).
יתר על כן, היות שהתובע לא רצה שהסוכה תעבור לרשותו, אלא תישאר ברשותו של הנתבע, הרי שבסוף השאלה, אין דינו של הנתבע כשואל שכלו ימי שאלתו, שהוא כשומר שכר (שו"ע חו"מ סימן שמ סעיף ח), אלא חזר דינו להיות כשומר חינם לגמרי, שהרי היתה החזרה גמורה לבעלים.
לאחר סיור במקום ושיחה עם השכנים, הגיע בית הדין למסקנה כי החצר היא אכן מקום המשתמר, היות שהיא תחומה בגדר ומוסתרת מהרחוב. וממילא, הנחת הסוכה בחצר אינה מהווה פשיעה, וכלשון השו"ע (חו"מ סימן רצא סעיף יג): "כיצד דרך השומרים, הכל לפי הפקדון. יש פקדון שדרך שמירתו להניחו בבית שער, כגון הקורות והאבנים. ויש פקדון שדרך שמירתו להניחו בחצר, כגון חבילות פשתן הגדולות וכיוצא בהן".
ופירש הסמ"ע (סקכ"א), שאף על פי שהכל נכנסים ויוצאים שם, מכל מקום, דרך הבעלים להניחם שם היות שהם כבדים ואינם נגנבים בקלות. ואם כן, הוא הדין לחצר ולסוכה דידן.
אמנם, כל זה אמור בשעה שבני אדם גרים בבית, אבל בשעה שאין גרים בבית, יש סיכון גבוה יותר שדברים ייגנבו מהחצר, ולכן החצר אינה נחשבת מקום המשתמר לאחר שהשוכר יצא משם, אם לא נכנסו מיד דיירים חדשים. ואם כן, בנדון דידן, הנתבע השאיר את הסוכה במקום שאינו משתמר.
הנתבע השאיר את הסוכה בחצר ומסר את המפתחות לתובע. לכאורה, זו השבה לבעלים. אולם, היות שלאחר סיום השמירה החצר אינה נחשבת כמקום המשתמר, נראה לומר שאין זו השבה לבעלים. שכן, הגמרא במסכת בבא קמא (נז.) אומרת, שאם שומר החזיר חפץ לבעלים, ושם אותו במקום שלא סביר שהבעלים יראו אותו, אין זו החזרה של החפץ, ואם נגנב או אבד, השומר חייב. על פי זה יש לומר, כי היות שהתובע לא ידע שהסוכה מונחת במקום שאינו שמור, אין זו החזרה, ולכן השומר חייב, כיוון שהוא פשע בשמירתו.
אולם, הנתבע טוען, שכשהוא שכר את הדירה, הסוכה היתה מונחת בחצר. ואם כן, כך היה אופי השמירה שהתחייב בו בשעה שקיבל את הדירה, ויש לומר שהנתבע אינו מחויב להחזיר את הסוכה למקום המשתמר יותר טוב מזה שבו היתה כשקיבל אותה, ואכן נעשתה כאן השבה לבעלים. יש לדמות זאת לדין המופיע בשולחן ערוך (חו"מ סימן קפח סעיף ב): "השולח בנו קטן אצל החנוני... ואבד את השמן ואת האיסר, החנוני חייב לשלם שלא שלחו אלא להודיעו, ולא היה לו לשלח אלא עם בן דעת... הגה: ועל הצלוחית שנתן המשלח ליד הקטן ומדד החנוני לתוכו, אם שברו הקטן, החנוני פטור, אלא אם כן לקחו מידו ומדד לאחרים והחזירו לידו".
הרי מבואר ברמ"א, שאם החנווני לקח את הצלוחית מיד הקטן, על מנת למדוד בה לאחרים, והחזיר אותה ליד הקטן, שזו החזרה למקום שאינו משתמר, בכל זאת פטור החנווני. והטעם הוא, שמשום שלקח את הצלוחית מיד הקטן, נפטר כשהשיב לאותו המקום עצמו.
 לראש העמוד הדפסת עמוד שליחת קישור לחבר |
|
