|
 שנת תשס"ה | שבת פרשת ויקראהתורה והמדינההרב יוסף כרמלחלק חמישי- שטר הבוררות
בשבוע שעבר הבאנו את הסוגיא במסכת בבא מציעא מב ע"ב, נחזור ונביא את המסקנה. במקרה וסוחר בהמות העוסק בתיווך בלבד (ספסירא) העביר בהמה ללא בדיקתה אל רועה. הבהמה מתה כיון שלא אכלה. התברר לאחר מעשה כי בעיות פה ולסת הם שגרמו למותה. האחריות באופן חלקי מוטלת על הרועה שהיה חייב לוודא שהבהמה אוכלת. לכן המתווך נשבע שלא ידע על הבעיה והרועה משלם "דמי בשר בזול". מעיר על כך רש"י במקום " ומיהו, אי הוה מפסדי יתומים - לא היה עושה פשרה בממון יתומים לשלם בזול, דיתמי לאו בני מחילה נינהו, אבל עכשיו, שהוא מגבה לבעלים, וכאן אין פשיעה כל כך דאמר בהדי תוראי אוקימתיה כו', הטיל פשרה ביניהם, ולא ישלם כל דמי השור כמות שהוא חי, אלא העור יחזיר לבעלים והבשר שמין וישלם שני שלישים". הפשרה במקרה זה היא מה שנקרא בלשון ההלכה "פשרה הקרובה לדין". וכן פסק הרא"ש בתשובה (כלל קז סי' ו) "וכן מצינו בגמרא, שניתן כח לדיין לעשות דין כעין פשרה". לפי זה כל עוד אין סטיה של למעלה משליש משורת הדין ניתן עדיין להגדיר את הפסק כ"פשרה מעין דין".
יש שהסבירו את ההגיון שמאחרי הלכה זו, בחובתו של הדיין לפסוק את הדין ולא להשאיר את המקרה פתוח. כך גם משמע מלשון המחבר "יש כח לדיין לעשות דין כעין הפשרה, במקום שאין הדבר יכול להתברר. ואינו רשאי להוציא הדין חלוק מתחת ידו בלי גמר" (שולחן ערוך חושן משפט סימן יב סעיף ה).עקרון זה הינו עקרון יסוד שחייב להמצא תמיד מול עיני הדיינים. פסק דין לא ברור, או שמשאיר את הסוגיא פתוחה מחטיא את המטרה פעמיים. הוא הופך את עבודת בית הדין ל"חוכא ואיטלולא", מבזבז את זמנם של בעלי הדין ומשאביהם וגורם להגברת העימות במקום להביא לפתרון הבעיה.
הרמב"ם פוסק " יש לדיין לדון בדיני ממונות על פי הדברים שדעתו נוטה להן שהן אמת והדבר חזק בלבו שהוא כן אף על פי שאין שם ראיה ברורה ואין צריך לומר אם היה יודע בודאי שהדבר כן הוא שהוא דן כפי מה שיודע, כיצד הרי שנתחייב אדם שבועה בב"ד ואמר לדיין אדם שהוא נאמן אצלו ושדעתו סומכת על דבריו שזה האיש חשוד על השבועה יש לדיין להפוך השבועה על שכנגדו וישבע ויטול הואיל וסמכה דעתו של דיין על דברי זה, ... וכן כל כיוצא בזה שאין הדבר מסור אלא ללבו של דיין לפי מה שיראה לו שהוא דין האמת, אם כן למה הצריכה תורה שני עדים שבזמן שיבואו לפני הדיין שני עדים ידון על פי עדותן אע"פ שאינו יודע אם באמת העידו או בשקר" (רמב"ם הלכות סנהדרין פרק כד ה"א).
בשבוע הבא נמשיך לברר את המקורות בעניין פסק המבוסס על עקרון של "על פי ראות עיני הדיינים".
 לראש העמוד הדפסת עמוד שליחת קישור לחבר |
|
ויקרא