|
 שנת תשס"ה | שבת פרשת אחרי מותמשפט והלכה - משפטי שאול / הלכה פסוקההסכם הבוררות - המשך
הרב ידידיה כהנא
בשבוע שעבר התחלנו להסביר את סעיף 9 בהסכם הבוררות המתייחס למעמדה של "חברה" ע"פ ההלכה. במוקד הדיון עומדת השאלה האם "חברה" מוכרת כישות משפטית עצמאית, או שמא "חברה" אינה אלא תיאור לעובדה שלא ניתן לתבוע את בעלי המניות באופן אישי, אך באופן מהותי נכסי ה"חברה" הרי הם נכסי בעלי מניותיה. שאלה זו עשויה ליצור חשש מפני התדיינות בדין תורה, שמא יתבעו בעלי המניות באופן אישי בשל חיובי החברה.
בשורות הבאות נסביר מדוע בעיקרו של דבר אין מקום לחשש מפני תביעה אישית של בעלי המניות גם על פי ההלכה. נביא ונבאר את הסעיף בהסכם הבוררות המקבע ללא עוררין את התייחסות בית הדין לנושא זה.
החוק הנוהג בארץ, גם בתחומים בהם לא חל העקרון של "דינא דמלכותא דינא", מבטא פעמים רבות את "מנהג המדינה". משמעות המושג היא שכל פעולה ממונית יש לפרשה על פי הנוהג הציבורי הכללי. דוגמא לעקרון זה מצאנו במשנה הראשונה בפרק שביעי במסכת בבא מציעא: "השוכר את הפועלים… מקום שנהגו לזון יזון לספק במתיקה יספק הכל כמנהג המדינה". כלומר, אדם ששכר פועלים, ולא פירט את תנאי העסקתם, חייב לתת להם מזון כפי מנהג המדינה. כלומר, בסתמא אנו מפרשים שהתחייב לשלם כפי המנהג. יש לשים לב ששיקול זה יש בכוחו להוציא ממון כשני עדים!
כך גם בנושא אחריותה של "חברה" בע"מ. אע"פ שסתם הלוואה יוצרת שעבוד הגוף בלתי מוגבל, ניתן להגביל את השעבוד לנכסים מסוימים אשר בהעדרם לא ניתן לגבות את החוב. כל אדם העוסק (לדוגמא מלווה כסף) עם "חברה" בע"מ יודע שבעסק זה אין יכולת לתבוע מנכסי בעלי החברה באופן אישי, אלא רק מנכסי ה"חברה" עצמה (אלא אם כן נתנה ערבות אישית). על כגון זו קבעו חכמים ש"כל תנאי שבממון – קיים" (רמב"ם הל' מכירה יט/ו).
בשל מרכזיותו של הענין, זכה הנושא לאיזכור מפורש בשטר הבוררות, וכך היא לשון סעיף 9 להסכם:
א. הצדדים מכירים בעקרון שתאגיד משפט הוא בעל זכויות וחובות ובכוחו לתבוע ולהתבע.
ב. הצדדים מכירים בעקרון הגבלת האחריות של תאגידים, ועל כן תביעותיהם מופנות כלפי נכסי התאגיד ולא כלפי נציגי התאגיד הפועלים בשמו ולא כלפי בעלי מניותיו, אלא אם כן בית הדין סבור כי מנהלי או נציגי התאגיד או בעלי מניותיו אחראים אישית.
ג. בכפוף לאמור בסעיף ב' דלעיל, הצדדים מוחלים על האפשרות לתבוע את הנכסים שמעבר לרכוש התאגיד.
סעיפים קטנים א ו-ב הם הצהרתיים ומגדירים את תוכן הדברים – הנתבע הוא התאגיד וניתן לגבות רק מנכסי התאגיד. סעיף ג הוא האופן ההלכתי לקבע עקרון זה ללא עוררין: הצדדים אומרים שגם אם תיאורטית יש להם זכות על פי ההלכה לתבוע את נכסי בעלי המניות או נציגי התאגיד, הם מוחלים על זכות זו. עיון נוסף בסעיף קטן ב מראה שבמצבים קיצוניים זכות בית הדין לחייב חיוב אישי את נציגי התאגיד או את בעלי המניות. המקבילה לאפשרות זו בחוק היא המצב של "הרמת מסך". ישנה חשיבות עקרונית באפשרות זו, גם אם אין ממשים אותה באופן תכוף. לא יתכן שבעלי המניות או המנהלים יוכלו להסתתר תחת מושג ה"חברה" ולגלגל נזקים והפסדים על אחרים באופן לא סביר. עיסוק בנושא זה הוא חלק מן ההכנות הרחבות אשר מבצע בית הדין על מנת שיוכל לטפל בכל סכסוך אפשרי בתחומי "חושן משפט".
 לראש העמוד הדפסת עמוד שליחת קישור לחבר |
|
אחרי מות