שנת תשס"ה | שבת פרשת בהעלותך

"שו"ת במראה הבזק"

חיפה, ישראל Haifa, Israel
חשון, ה'תשנ"ז

כללים בנתינת צדקה

שאלה
האם עדיף לחלק את כספי המעשר שאני נותן בין כמה עניים או שעדיף להתרכז בצרכיו של עני אחד ולתת לו די מחסורו? כמו כן האם עדיף לתת לו את הצדקה בסכום אחד גדול או שכדאי לחלקו לכמה וכמה תשלומים כדי להרבות במעשה המצוה? כאשר נותנים כסף למוסד תורני האם גם כאן יש את אותם הכללים?

תשובה
עדיף ליתן צדקה לכמה עניים ולא לרכז את כל כספי הצדקה שלו אצל עני אחד[i]. ברם, זה אמור רק כאשר כל עניי המקום מקבלים די מחסורם מסך כל התרומות המורמות שם. אבל אם יש לו ברירה ליתן לעני אחד די מחסורו או לפזר כסף מעשרו בין הרבה עניים בלא לעזור אף לאחד די מחסורו, עדיף לרכז מתנו עזור לעני אחד מלפזרו בין כמה עניים ולא לעזור אף לאחד עזרה של ממש[ii].
כאשר הוא יכול לעזור לכמה עניים די מחסורם, עדיף לעשות כן, אפילו בפחות כסף בסך הכול, מליתן יותר כסף ולעזור רק לעני אחד די מחסורו[iii].
חוץ מן העניין ההלכי הנ"ל יש בנושא זה גם עניין המודגש על ידי חכמי המוסר, והוא שכאשר אדם עושה פעולת נתינה הרבה פעמים, ולוא בסכום קטן, נקנית לו מידת הנדיבות יותר מאשר אדם הנותן סכום גדול בבת אחת. מבחינת החינוך העצמי עדיף אפוא ליתן הרבה פעמים סכומים קטנים מליתן פעם אחת סכום גדול[iv].
אך נראה שזה אמור רק כאשר הוא עושה את פעולת הנתינה הממשית הרבה פעמים. אבל אם מדובר בנתינה בהוראת קבע בבנק, כך שהכסף יוצא ממילא בלי שהנותן שותף למעשה מתן הכסף, אין יתרון בפיזור המתנות לריכוזן לנצרך אחד[v].
זאת ועוד. הצד החינוכי של המצוה כפוף לצד ההלכי[vi], ולכן אם לעני עדיף לקבל את כל הכסף בבת אחת במקום לקבלו בתשלומים, עדיף ליתן אותו בצורה הכי יעילה למקבל.
ולכן, בנדון דידן, אם המוסד מקבל די מחסורו מסך כל תרומות שהוא מקבל, כי אז עדיף לנותן ליתן לכמה מוסדות או לעזור לכמה שיותר אנשים. אבל אם אין לו למוסד די מחסורו, עדיף לעזור למוסד אחד במידה מירבית וליתן לו די מחסורו מליתן להרבה מוסדות שאף אחד לא יקבל די מחסורו. ונראה שאפילו אם אין לו לנותן מספיק ליתן למוסד אחד די מחסורו, עדיין עדיף ליתן למוסד אחד ולעזור כמה שיותר למקום אחד, מליתן להרבה מקומות ואף אחד מהם לא יקבל ממנו עזרה משמעותית. כך נראה מסברה פשוטה.
מבחינת הנותן טובה פעולת הנתינה הרבה פעמים מנתינה בבת אחת, ולוא גם למוסד אחד, ובלבד שהדבר לא יקשה על המוסד המקבל.
כל הנ"ל הוא כאשר אדם מתחיל ליתן צדקה וצריך לבחור בין אפשרויות שונות, אבל משהבטיח לעני או למוסד סכום מסוים מדי חודש, הרי הוא חייב להמשיך וליתן סכום זה לעני או מוסד זה בתור "נדרי מצוה"[vii], ואיננו יכול לשנות את דרך מתן תרומתו[viii] אפילו על־פי העדיפויות דלעיל[ix], אלא אם כן מתעשר העני או המוסד[x], או שהמשך דרך נתינתו דווקא לעני או מוסד זה הופך לטורח גופני בשבילו[xi], או שהיתנה, שיכול להפסיק את תרומתו בכל עת שירצה[xii]. ואפילו במקרה כזה, כלומר שאין חיוב ליתן למוסד זה מדין נדר, עדיין יש חיוב להמשיך ליתן להם מדין "מתנה מועטת", דהיינו שהואיל ובעלי המוסד סומכים על התרומות ובונים את תקציבו עליה, הרי אם יפסיק, יהיה בגדר "מחוסר אמנה"[xiii], ויש להסתפק, אם העדיפויות הנ"ל דוחות איסור זה או לאו[xiv].


--------------------------------------------------------------------------------

[i] עירובין (סג ע"א), "כל הנותן מתנותיו לכהן אחד מביא רעב לעולם", וכך נפסק בשו"ע (יורה דעה סי' רכז סעיף ט). ועיין שו"ע (אורח חיים סי' תרצה ב"מגן אברהם" ס"ק יב וב"מחצית השקל" (שם) בשם הב"ח שזו הסיבה שמצוות מתנות לאביונים היא במתן מתנה אחת לשני עניים, ומשלוח מנות הוא - שתי מתנות לאדם אחד. ועיין בפירוש המשניות לרמב"ם במסכת אבות (פ"ג משנה טו), שכתב כן במפורש. ואף על פי שמשמע מדברי מהר"ל שהוא חולק על יסוד זה, ולדעתו אין חילוק בין נתינה להרבה עניים או ריכוז מתנו לעני אחד, ומשמע שהדבר החשוב הוא הסכום, ("נתיבות עולם", נתיב הצדקה סוף פרק ד), נראה שאין הלכה כמהר"ל בזה, שכן הרבה מאד ממפרשי המשנה שם באבות הביאו את פירושו של רמב"ם, כגון המאירי, רבנו בחיי ועוד ראשונים, וכן הוא ב"ספר חסידים" (סי' סא) והוא הדין ב"מגן אברהם" הנ"ל המובא גם ב"משנה ברורה" (שם).
[ii] "ספר חסידים" (סי' סא).
[iii] כדוגמת רמב"ם שם, לפי תרגומיהם של הרב י' קאפח והרב שילת.
[iv] פירוש המשניות לרמב"ם הנ"ל.
[v] כמו שרמב"ם מדגיש שם את עניין הנתינה ופעולתו על הנפש, וזה לשונו: "לפי שזה יכפל על ידו מעשה הנדיבות אלף פעמים, וישיג קנין חזק, וזה פעם אחת בלבד התעוררה הנפש התעוררות גדולה למעשה טוב ואח"כ פסק מזה", עכ"ל.
[vi] כמו שראינו לעיל שיותר טוב לעזור לאדם אחד די מחסורו, ולא ליתן להרבה אנשים כאשר לא ימלא מחסורם, אף על פי שלעניין התעוררות הנפש עדיף ליתן הרבה פעמים מליתן פעם אחד.
[vii] עיין "פתחי תשובה" (חושן משפט" סי' ס ס"ק ז בשם התומים) ו"חתם סופר" (חושן משפט סי' ט). וזה לכולי עלמא, אפילו לדברי היש אומרים ברמ"א (שם סעיף ג), שאם מתחייב סתם, הרי זו התחייבות לשנה. היינו דוקא בגלל שידו על העליונה, והמוציא מחבירו עליו הראיה. אבל בצדקה שהיא נדר מדין "בפיך - זו צדקה" (ראש השנה ו ע"א) וכמו שנפסק בשו"ע (חושן משפט סי' רמג סעיף א וביורה דעה סי' רנח סעי' יא), אינו כן, אלא זוהי התחייבות לעולם משום שסתם נדר להחמיר.
[viii] עיין ש"ך (שו"ע חושן משפט סי' פז ס"ק נא) עפ"י "הגהות מימוניות" (הל' זכיה פרק יא) שהתחייבות ליתן לעני מסוים אי אפשר לשנות לעני אחר. ואף על פי שבהגהות ר' עקיבא איגר (שו"ע יורה דעה סי' רנח סע' יד) כתב שהרדב"ז (סי' קלד) ומהריט"ץ (סוס"ד) מסתפקים בזה, וב"קצות החושן" (סי' ריב ס"ק ד) חולק וסובר שאפשר לשנות, עיין שו"ת מהרש"ם (ח"ד סי' קז) שכתב שהוי ספק דאורייתא, ולחומרא.
[ix] לא מבעיא לר"ן הסובר שנדרי מצוה "לשנות פרק זה" או "ליתן צדקה" הם גדר שבועה גמורה (עיין בגר"א (שו"ע יו"ד סי' ריג סעיף ז) פשוט שחל אפילו במצב שיש לו חיוב ליתן להרבה עניים, שהרי שבועה גמורה חלה אפי' על מצוות דרבנן מפורשות, ואפילו על מצוות דאורייתא, כל עוד לא היו מפורשות בתורה, כמו שנפסק בשו"ע (יורה דעה סי' רלט סעיף ו), ולכן יחולו ודאי אפילו במקום שעדיף לו לחלק את הצדקה להרבה עניים, אלא אפילו לרא"ש (מובא בגר"א שם) שסבירא ליה שנדרי מצוה לא הוו שבועות, שלשון נדר לא יכול לחייב שבועה, ולא הוי נדר גמור, שהרי אינו מתפיס בדבר הנדור, אלא הוו דבר אמצעי שהינו "נדרי מצוה", ונדרי מצוה לא חלים אפילו על איסור דרבנן, עיין ט"ז (סי' רטו ס"ק ג) במה שכתב שאִלו אמר לשון קבלת התענית, הרי אוסר נפשו על האכילה, ודמיא לשבועה, דאין חלה על דבר מצוה, ולכן לט"ז שאינה חלה אפילו על מצוות דרבנן כמו שמפורש שם לגבי איסור לאכול בראש חדש, חנוכה ופורים, מה ששבועה ודאי, חלה עליהם כמפורש בשו"ע (יורה דעה סי' רלט הנ"ל) וכן כתב שם בחידושי "בית מאיר" על הט"ז הנ"ל שנדרי מצוה לא חלים אפילו על איסורי דרבנן, אפילו הכי נראה שחלים בכהאי גוונא שיש עדיפות ליתן לעניים מסוימים, שזה אינו אפילו מצוה דרבנן אלא עדיפות, ובזה נראה שהנדר יחול.
[x] פשוט וכן כתב ב"תומים" הנ"ל.
[xi] מהרי"ק (שורש קלב, מובא בחידושי ר' עקיבא איגר (יו"ד סי' רנח סע' יב) ובש"ך (חושן משפט סי' רמג ס"ק א).
[xii] אם התרומה הינה בהוראת קבע שבה נאמר כי יכול להפסיק אותה בכל עת שירצה, יש להסתפק, אם הערה זו מהוה תנאי גם לגבי נדרו שהוא יכול להפסיקו בכל עת שירצה, או שמא ההערה היא רק ביחס להתקשרותו-הוראתו לבנק, ובנדון דידן שאין הוא רוצה להפסיק את התרומה אלא רק להעביר את ביצועה למוסד אחר, הנדר חל וצריך להמשיך לתרום לאותו המוסד.
[xiii] עיין תוספות בבא בתרא (קנג ע"ב ד"ה הכא), ש"מכרי כהונה" בנוי על איסור "מחוסר אמנה", דומה לאדם שהבטיח ליתן מתנה מועטת, כמבואר בבבא מציעא (מט ע"א) שאם אינו נותן את המתנה, אין רוח חכמים נוחה ממנו הואיל והמקבל סומך על דבריו, ואם אינו מקיים את הבטחתו, הרי הוא פוגע באימון שיהודי צריך ליתן בחבירו [אף על פי שרוב ראשונים חולקים על תוספות, בגיטין (ל ע"א) (ע"ש ברש"י ד"ה במכרי כהונה) נראה שרק חולקים עליו בהגדרת המוחזקות הממונית של "מכירי כהונה" שתוס' סבירי להו שהאיסור עצמו עם "ממון השבט" גורמים לדין "מכרי כהונה", ורש"י ודעימיה סבירי להו שלא מספיק לעשות מוחזקות ממונית אלא צריכים הפקר. אבל לעיקר הדין שיש "מחוסר אמונה" נראה שיש ראשונים המסכימים לתוס' בזה, ואפושי לא מפשינן.] ואם כן הוא הדין בנדון דידן שהמוסד סומך על ההתחייבות של הנותן - אף על פי שאין כאן נדר, אם מתנה לזמן, יש לומר שיש כאן איסור להחליף את תרומתו מדין "מחוסר אמנה".
[xiv] ונראה קצת שלא להיות מוגדר כמחוסר אמנה חשוב מן העדיפות שבמתן צדקה להרבה עניים, שאם לא תאמר כן, איך שייך "מכרי כהונה" בכלל? הרי הנותן עובר על מה שמצינו בעירובין (סג ע"א, מובא במקור 1 שכל הנותן מתנותיו לכהן אחד מביא רעב לעולם? וקשה להגיד שמכרי כהונה זה רק כאשר יש רק כהן אחד בעיר, כמו שכתב ברש"י שם שהכהנים האחרים מתיאשים מלקבל את התרומות, ואם כן צריכים לאמר שהזהירות ש"מחוסר אמנה" היא חזקה מעדיפות מתן הצדקה לכוהנים מרובים! ונראה לנמק עניין זה כעין מה שכתב ב"שערי יושר" (שער חמישי פרק א) להסביר דעת "קונטרס הספקות" (כלל א סימן ו) שדיני איסור גזל כפופים לדיני משפטי ממונות בכל עניין, ולכן הוא הדין בנדון דידן, אם לעניין ממונות יש כאן צורך ליתן לעני זה דווקא, ממילא הוי כשלו, ואם כן אין העדיפויות האחרות משנות כאן. והוא הדין בנדון דידן שאם נותן למוסד וחייב להמשיך מדין חוסר אמנה - שאין לו להפסיק אפילו בגלל העדיפויות הנ"ל, ועדיין צריך הכרע.

 

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר