|
 שנת תשס"ה | שבת פרשת פנחסמשפט והלכה – משפטי שאולהרב ידידיה כהנאבשבוע שעבר הבאנו את הסוגיה בגיטין, ממנה עלה הצורך בדין "שליחותייהו" אף לדיני הודאות והלוואות, מכיוון שסמכות הכפייה נמסרה אך ורק לדיינים סמוכים. דין"שליחותייהו" משמעותו שפעילותם של דיינים שאינם סמוכים היא מכח זה שהם מבצעים את תפקידם כשליחים של בתי הדין הסמוכים. השבוע נדון בשאלה - מהו התוקף של דין "שליחותייהו" האם הוא מן התורה או שהוא תקנת חכמים?
לכאורה, היה נראה לומר, שזוהי שליחות רגילה, הפועלת על פי הכלל הידוע "שלוחו של אדם כמותו". אלא שעיון נוסף מורה שדבר זה אינו פשוט כלל. ראשית, הרי התורה קבעה את דרגת המומחיות הנדרשת כדי לדון דיני ממונות, ואם כן לא ברור כיצד יכולה להועיל כאן השליחות. וכי רופא מומחה יכול למנות כשליח מי שלא הוסמך כרופא? כמו כן, לכאורה השימוש בדין השליחות עליו דברה הגמרא מתאים לתקופה בה היו מומחים בארץ ישראל. ואם כן כיצד יכולה להועיל השליחות בזמן הזה, לאחר שבטלה הסמיכה? הרי כשאין משלח חי וקיים אין גם שליח!
בתוקפו של דין "שליחותייהו" נחלקו הראשונים, כאשר הם דנו בדין גרות. בסוגיה ביבמות (מו ע"ב)מצינו:
"אמר רבי יוחנן גר צריך ג' "משפט" כתיב ביה"
כלומר, כדי לגייר, דרושים שלשה סמוכים שיבצעו את תהליך הגיור. ואם כן כיצד אפשר לגייר בזמן הזה?
ועונים התוספות בגיטין (פח ע"ב ד"ה במילתא דשכיחא ):
"ומה שאנו מקבלים גרים אע"ג דגר צריך ג' מומחין כדאמרי' בהחולץ… אור"י דעבדינן שליחותייהו …"
מדברי התוספות רואים, כי דין שליחותייהו הוא מדאורייתא, שהרי הוא מועיל לגירות שהיא משנה את מעמדו ההלכתי של המתגייר גם להלכות מהתורה. התוספות ממשיכים ושואלים שם:
וא"ת היכי עבדינן שליחותייהו והא עכשיו אין מומחין בא"י ומי יתן לנו רשות?
וי"ל דשליחות דקמאי עבדינן"
התשובה הזו צריכה ביאור - הרי כל שליחות בטלה עם מותו של המשלח?
הרשב"א (ביבמות שם) חולק על התוספות מכל וכל:
"וליכא למימר נמי דאנן שליחותייהו קא עבדינן כדעבידנא בגיטין וקדושין ובממון… דשאני התם דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש וכן בממון הפקר ב"ד הפקר. אבל הכא, היאך אפשר למישרי גוי בבת ישראל וכן כל שאר דיני דת משה ויהודית?…"
משאלת הרשב"א ברור, שלדעתו דין "שליחותייהו" הוא תקנת חכמים, שכן הוא מנמק את השימוש בעקרון זה בשיקולים של 'הפקר בית דין הפקר', ו'כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש'. בתשובתו, לגבי גירות הרשב"א נוקט שאף מדין תורה אין צורך בדיינים סמוכים בסמוכים, אלא בשלשה בלבד.
ואמנם, עלינו להבין את השליחות המיוחדת הזו, שכפי שבארנו, יש בה שני קשיים מרכזיים. לפי הרשב"א, שזוהי תקנת חכמים, הביטוי "שליחותייהו" אינו מבטא את הטעם אלא את התוצאה. כלומר, מכח תקנת חכמים, נחשב הדבר כאילו מינו הסמוכים את ההדיוטות לדון, אף שאין שליחות זו עומדת במבחן ההלכה. אך לשיטת התוספות שמעמד בית דין של הדיוטות הוא מדאורייתא, עלינו להסביר, כיצד פועלת שליחות זו.
הרמב"ן על התורה מסביר, שיש הבדל בין האיסור ללכת לדיני גויים, לבין האיסור לדון בהדיוטות, אף ששניהם נלמדים מאותו הפסוק "אשר תשים לפניהם - ולא לפני עכו"ם, ולא לפני הדיוטות" (גיטין פח ע"ב), וז"ל:
"ואף על פי שהזכירו חכמים שתי הכתות האלה כאחת, יש הפרש ביניהם, שאם רצו שני בעלי הדין לבא לפני ההדיוט שבישראל מותר הוא, ובדקבלום עילויהו דינו דין, אבל לפני הגוים אסורין הם לבא לפניו שידון להם בדיניהם לעולם, ואפילו היו דיניהם כדיננו באותו ענין"
אם כן, בניגוד לאיסור לדון בפני גויים, שהוא מהותי ואינו ניתן לביטול על ידי הסכמת הצדדים, האיסור לדון בפני הדיוטות אינו מהותי, אלא הוא עניין של סמכות. ואם כך, ניתן לפרש, שדין זה של "שליחותייהו" הוא אינו שליחות רגילה, אלא הסכמה של העם, באמצעות בית הדין של א"י בתקופה שעוד היתה הסמיכה, שבמצב שאין בו מומחין גם הדיוטות יוכלו לדון. אשר על כן אין בשליחות זו הבעיות שנמנו לעיל, היינו אף שאין אנו מומחין אנו יכולים לדון, ואף ש"המשלח" אינו בעולם.
יה"ר שנזכה בקרוב ל"ואשיבה שופטיך כבראשונה".
 לראש העמוד הדפסת עמוד שליחת קישור לחבר |
|
פנחס