|
 שנת תשס"ה | שבת פרשת ראהמשפט והלכה – משפטי שאולהרב ידידיה כהנאבית דין מכין ועונשין 2
הרב ידידיה כהנא
בשבוע שעבר עסקנו בסמכות בית הדין להכות ולענוש אף כנגד ההלכה הפסוקה. השבוע נעסוק במקור הדברים. מנין שואב בית הדין סמכות זו? האם כל בית דין רשאי לפעול בדרך זו?
נחלקו ראשונים, אם כל בית דין רשאי לפעול על פי דין זה. מדברי הרמב"ם (ממרים פרק ב, סנהדרין פרק כד) משמע כי סמכות זו נתונה לכל בית דין. אך הרא"ש וכן הטור פוסקים כי סמכות זו נתונה רק לגדול הדור, וכן פסק הריב"ש. הרא"ש (סי' ה) מוסיף, כי סמכות זו יכולה להיות גם לטובי העיר שהמחום רבים עליהם.
נראה, כי המחלוקת תלויה בשאלה, מהו המקור בתורה לסמכות זו. מצאנו לכך כמה מקורות:
האברבנאל (דברים יז) שואל, כיצד יש מציאות של "כי יפלא ממך דבר" הלא תמיד יכריעו על פי רוב, וקשה לומר שהפסוק מדבר רק על מקרים שבהם בית הדין ממש לא ידע את הדין במקרה הנדון? הוא מסביר, שהפסוק עוסק בסיטואציה כזו - על פי הדין אין מה לעשות, אך ברור שהשעה מחייבת להשתמש בעונש חמור. במקרה כזה אומרת התורה "וקמת ועלית" כלומר הסנהדרין הגדולה היא שיכולה להטיל עונשים שונים מהקצוב בדין התורה "מכין ועונשין שלא מן הדין".
הר"ן בדרשותיו (דרשה יא) מסביר, שהסמכות לענוש שלא מן הדין מקורה בסמכות של המלך, וכשאין מלך סמכותו עוברת לבית הדין.
הרמב"ם חולק על הר"ן, והוא סובר, שסמכות המלך היא רק בענייני חברה, כגון רצח. לדעתו, בענייני דת יש רק לבית הדין סמכות. סמכותו הרחבה של בית הדין לענוש "שלא מן הדין" נובעת מעצם אחריותו, לשמור על קיום מצוות הדת - "עשו משמרת למשמרתי".
על כן, אם מקור הסמכות הוא הסנהדרין כדעת האברבנל, אז יתכן שזו נתונה גם לגדול הדור. לשיטת הר"ן שהיסוד הוא בדיני המלך, המקבילה למלך כשאין שלטון מרכזי היא טובי העיר שהמחום רבים עליהם. לשיטת הרמב"ם זהו תפקידו המוגדר של בית הדין, לכן כל בית דין יכול לפעול גם בתחום זה.
 לראש העמוד הדפסת עמוד שליחת קישור לחבר |
|
ראה