שנת תשס"ה | שבת פרשת כי תבוא

"שו"ת במראה הבזק"

חיפה, ישראל Haifa, Israel
אייר תשס"א

גדרי מצוות צדקה, וחיוב "די מחסורו"

שאלה:
מהו השיעור מבחינת צרכי המקבל, במצוות הצדקה? ומה הם גדרי "די מחסורו"?
מה דינו של אדם שאיננו רוצה לעבוד ומבקש להתפרנס מן הצדקה?

תשובה:
במצוות הצדקה נאמר (דברים טו, ח) "פתח תפתח את-ידך… די מחסרו אשר יחסר לו". מכאן למדו חכמים שיש שצריך לתת לעני אפילו דברים שהם בגדר מותרות, והוא כשהוא צריך להם. מדברי הפוסקים עולה שהתנאי לנתינת דברים כאלה הוא, שהעני הורגל בהם בעת שהיה עשיר, ולכן חסרונם עתה גורם לו מצוקה ממשית. ויש מן הפוסקים שהגבילו מתן צדקה שכזה לדברים שיש בהם הנאת הגוף דווקא[i].
עני חסר כל שנזקק לעזרה בעקבות מאורעות מיוחדים כמו נישואין או בעיות בריאות, זכאי לקבל צדקה לצורך דברים אלה, וגם דבר זה נלמד לדעת חכמים מ"די מחסורו"[ii].
עני שאינו רוצה לעבוד אין חובה לתת לו מעבר לצרכים החיוניים לקיומו[iii].

--------------------------------------------------------------------------------

[i] במס' כתובות (סז ע"ב) מובאות ברייתות בעניין זה: "ת"ר, 'די מחסורו' אתה מצווה עליו לפרנסו, ואי אתה מצווה עליו לעשרו. 'אשר יחסר לו', אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו. אמרו עליו על הלל הזקן שלקח לעני בן טובים אחד סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו…". ועוד, שם, "ת"ר, מעשה באנשי גליל העליון שלקחו לעני בן טובים אחד מציפורי ליטרא בשר בכל יום", והגמרא מאריכה ברבותא שבזה, (בתוספתא פאה (פ"ד, י) מובאים סיפורים אלה בשינויים קלים). ועוד מביאה הגמרא שם סיפור על מר עוקבא ששלח בערב יום הכפורים צדקה לעני, וכשהשליח גילה, שבבית העני מזלפים יין ישן, וסיפר זאת למר עוקבא, כפל מר עוקבא את הצדקה - מכיון שעני זה נזקק ליותר כסף.
בגמרא שם מובאים עוד סיפורים בנדון ושניים מהם סותרים לכאורה את הכלל הזה של "די מחסורו". האחד - על רבי נחמיה שבא אליו עני, שהיה רגיל בבשר שמן ויין ישן. רבי נחמיה גלגל עמו בעדשים והעני מת, ורבי נחמיה התבטא בביקורת עליו "דלא איבעי ליה לפנוקי נפשיה כולי האי". והאחר - על רבי חנינא ששלח צדקה לעני, וכשנתגלה לו שעני זה משתמש במפות זהב וכסף, חשב אותו לרמאי. ויש לשאול, מדוע אין בנתינה במקרים אלה משום קיום "די מחסורו"?
תלמידי רבנו יונה (ראה "שיטה מקובצת") מדגישים שרק בעשיר שהורגל במותרות יש חובה ליתן לו די מחסורו, ואילו עני שהרגיל עצמו בפינוק בהיותו עני, אין בנתינה לו משום קיום מצות צדקה. ובדומה כתב המאירי באשר לסיפור השני שהעני ההוא התעשר (שלא כדין) מכוח צדקה שקיבל. מהרש"א כתב ביחס לסיפור הראשון שמדובר באדם שלא היה עשיר מקודם, והוסיף שזהו דקדוק לשון הברייתא (בהשוואה לגמרא) "עני בן טובים", דהיינו שהיה עשיר מקודם. גם בלשנו של רמב"ם מפורש (הל' מתנות עניים פ"ז הל' ג): "אפילו היה דרכו של זה העני לרכוב על סוס ועבד רץ לפניו, והעני וירד מנכסיו…", הרי שמדובר באדם שבעודו עשיר היה זה מצרכיו שירכבו לפניו. ובעקבותיו הולך מרן בשו"ע (יורה דעה סי' רנג, א).
התוספות שם (סח ד"ה בטלי) כותבים ביחס לסיפור הראשון "דבהנך דברים לא שייך פינוק, אלא ודאי עשיר היה". בספר "חסדי דוד" (השלם, הוצאת וגשל על תוספתא פאה ד, י) מקשה המחבר על התוספות מדברי התוספתא "היה משתמש בכלי מילת, נותנין לו כלי מילת", דהיינו אף כלי משי אינם פינוק רב מדי, ולכאורה עולה מדברי התוספות שיש דברים אשר בשום אופן אינם נכללים ב"די מחסורו". על-כן הוא מחלק בין דברים שבהם יש הנאת הגוף, כמו בגדים, לבין דברים שאין בהם הנאת גופו, ואותם לא ניתן אפילו לעשיר שירד נכסיו. והוא מסיים שחילוק זה מפורש בירושלמי (פאה דף לז). [על-פי הסבר זה בתוספות צריך לומר שגם "סוס ועבד" הם הנאת גופו, וכפי שמפורש בגירסת התוספתא והירושלמי - "סוס להתעמל בו ועבד לשמשו"].
לצורך הבנת דברי הירושלמי עלינו להקדים את סוגיית הבבלי בהמשך הסוגיה הנ"ל - הגמרא שואלת שם מן התוספתא (פאה פ"ד, יא) על המשנה שאין מחייבים את העני למכור את כלי תשמישו, שאם היה משתמש בכלי זהב, ישתמש בכלי כסף וכו' (ובתוספתא שלפנינו הגירסה היא "מוכרן ומשתמש בכלי כסף" – משמע בבירור שעדיין יש בידו כלי זהב), והגמרא מיישבת בשני תירוצים: (א) רב זביד ורבא בריה דרבה מחלקים בין כלי-תשמיש כמו כוסות וקערות ולבין כלי מותרות. (ב) רב פפא מחלק בין אדם שבצינעא מתפרנס מצדקה לבין אדם הנוטל מן הגבאי וחייב למכור את כליו (-על-פי הסכמת רוב המפרשים שלא כרש"י).
יש לברר, מה בין עני שיש בידו כלים יקרים לבין זה שכבר אין לו, ואנו נותנים לו מכיוון שהיה מורגל בכך.
נראה שאכן אלה שני עניינים שונים – גם אנשים שאינם זכאים לקבל כלי מותרות אינם חייבים למכור כלים אלה. וכן משמע מדברי רמב"ם שחילק את ההלכות הללו לשני פרקים שונים, בפרק ז - הלכות "די מחסורו", ובפרק ט - חובת המכירה של נכסים (לאחר שהגדיר, מהו עני). גם בסוגיית הגמרא בבבלי לא היקשו מתחום ה"די מחסורו" על חובת המכירה ולהיפך.
אבל בירושלמי (מס' פאה לז) נאמר כך: "תני, משתמש בכלי זהב נותנין לו כלי כסף, כלי כסף - נותנין לו כלי נחושת, כלי נחושת נותנין לו כלי זכוכית. א"ר מנא, וכלי כסף וכלי זכוכית בגופיהן. והתני, היה משמש בכלי מילת נותנין לו כלי מילת? כאן בגופו כאן בשאינו גופו".
בהסבר הירושלמי נאמרו פירושים רבים (יעויין ב"פני משה" ו"גליון הש"ס" על הדף, בר"ש סירליאו, ב"פני משה" והמהר"ם בן חביב הוצאת מכון ירושלים), העיקרון המשותף הוא שהירושלמי משוה בין דיני מכירת חפצים לדיני "די מחסורו" (בר"ש סירליאו הנדפס בסוף הכרך נוסף ד"ה לפני קטע זה, והוא ציטוט מהמשנה "אין מחייבין אותו", ואיננו יודעים, מי הוסיף ד"ה זה), ואם כך, זהו סיוע לשיטת התוספות שאין לתת דברים שאינם הנאת גופו ממש.
אמנם ברמב"ם ובשו"ע שחילקו בין הנושאים, יתכן שאין מיגבלה כזו על הגדרת "די מחסורו", ולהיפך, ישנם מצבים (אחר שבא לידי הגבאי) שאדם ימכור את כל המותרות שיש לו, כשאינו זקוק להם באמת.
ב"שיטה מקובצת" מובאת גם שיטת הגאונים שלפיה אין חובה לתת לו לעני "די מחסורו" אחר שהתפרסם בתור שכזה. נראה שהם למדו זאת מן התירוץ השני של הגמרא, והישוו את דיני "די מחסורו" לדין מכירת חפצים. אבל דבריהם לא הובאו בפוסקים כהלכה למעשה.
כמו כן ראוי לציין את שיטת המאירי המצמצם באופן עקבי את "די מחסורו" ועל-כן הוא מסביר עניין הסוס והעבד כמדובר בעני שעובר מעיר לעיר וזקוק לליווי, מדובר בעזרה חד-פעמית - כדי שיכבדו אותו בעיר שאליה הוא הולך, ולא בעזרה קבועה.
לגבי העני שהאכילוהו בשר, הוא כותב שמדובר בפיקוח-נפש, ואלו היה בריא, לא היו מאכילים אותו בשר, וזו הסיבה שרבי נחמיה האכיל את העני בעדשים. ומשמע מדבריו שאף שהורגל בכך בעודו עשיר, אין לתת לו בשר אם אין בזה פיקוח-נפש. לגבי עניין העני שמר עוקבא כפל את הצדקה לו, כותב המאירי "אע"פ שאנו רואים את העני מתפרנס דרך כבוד, אין בכך למשוך יד שלא ליתן לו, אדרבא, ראוי להפליגו במתנותיו, שאפשר שהעניים חוששין לפעמים לייחוסם ומדרגת מעלתם, ולא משום תענוג הם עושים אלא מדרך מעלה להסתיר מבני אדם" (סברה זו דומה לסברת הגאונים שהביא בעל "שיטה מקובצת" ש"די מחסורו" הוא בעת שהעני אינו ידוע עדיין בתור שכזה (יש להעיר שהמאירי לא הגביל את "דרך הכבוד" שלצורכו נותנים, ויתכן שלדעתו צריך ליתן אף דברים שהם מעבר להנאת גופו). אמנם פוסקים לא הזכירו את הסתייגויותיו של המאירי בעניין זה.
באשר לשאלה, האם יש מיגבלת זמן ל"די מחסורו" – לא מצאנו כזו.
האם צריך לתת מכונית-יוקרה לעשיר שירד מנכסיו, מתוך הנחה שחסרון מכונית שכזו גורם צער גדול לאדם זה? (הדבר יהיה תלוי במחלוקת הפוסקים בשאלה אם שייך "די מחסורו" בדברים שאינם הנאת גופו ממש (שהרי יכול להסתפק במכונית רגילה), ולכאורה לדעת המפרשים שסוס ועבד הם לא הנאת גופו, יתכן שגם מכונית יוקרה יש לתת לאדם שאכן נזקק לה. [כמו"כ גם לשיטת המאירי יתכן לומר שאם קבלת הצדקה היא "דרך כבוד" כדי לשמור מעלתם וייחוסם שלא יוודע מצבם צריך לעזור להם גם בזה.]
[ii] במס' כתובות (סז ע"ב) מובאת ברייתא – "ת"ר, יתום שבא לישא, שוכרין לו בית ומציעין לו מיטה וכל כלי תשמישו ואחר כך משיאין לו אישה, שנאמר 'די מחסורו אשר יחסר לו', 'די מחסורו' – זה הבית, 'אשר יחסר' – זה מיטה ושולחן, 'לו' – זו אישה". ובהמשך – "אתה מצווה עליו לפרנסו ואי אתה מצווה עליו לעשרו". המאירי שם מדגיש "וכולם בצמצום גדול וכסדר שנאמר 'די מחסורו' לפרנסו אתה מצווה ואי אתה מצווה, עליו לעשרו", כלומר אף שמרחיבים את נתינת הצדקה מעבר להצלה ממוות, ונותנים לו דברים שיאפשרו לו להתחתן, אין לעשות זאת מעבר לשיעור הקטן ביותר. וזהו החידוש של הברייתא הצמודה: "לפרנסו" – במינימום הנדרש ו"לא לעשרו" – דהיינו מעבר לשיעור זה. אמנם דברי המאירי נאמרו לשיטתו שהבאנו בהערה הקודמת, הנוטה לצמצם את שיעור "די מחסורו" [ובמאירי בבא בתרא י ע"ב כתב "כיוון שנתמלא חסרונו, אי אתה מצווה להעדיף לו עד שלא יצטרך לשאול – לפרנסו אתה מצווה ולא לעשרו" (מובא בס' "נקדש בצדקה" סי' קכו), ולכאורה זהו פירוש אחר בהבנת הסיבה שאין מצוה להעשירו, וצ"ע].
אמנם נראה שראשונים אחרים והפוסקים שלא הדגישו את הצמצום הגדול, ואף ביארו את הדרשה "אלא להעשירו" בדרכים אחרות, אינם סוברים שיש לצמצם מאד, אלא שיש לתת כאדם בינוני (וכך נקט בפשטות בס' "נקדש בצדקה" סי' קס).
נראה ששיעור אדם בינוני נקבע עפ"י כלל האוכלוסייה, ויתכן שזהו שיעור של משכורת מינימום.
מגוריו של אדם באזור מסוים אינם אמורים להשפיע עליו בעניין זה (עיין בס' "נקדש בצדקה" סי' קו שהסתפק, האם במקרה שיש צער גדול לאדם מחיסרונו חפצים שיש לדרים בסביבתו, תהיה זו מצוה לתת לו כאלה מדין "די מחסורו" ונשאר בצ"ע). על-פי-זה – מסתבר שיש לתת לאדם המקבל צדקה ביגוד סביר, כלומר שאינו מבוזה אך גם אינו מהודר.
[iii] מן הגמרא עולה (כתובות סז ע"ב) שאדם שיש לו כסף, אינו זכאי לקבל צדקה (אף כי דואגים לו לצורכי חיים בסיסיים, כגון לתרופות כשהוא חולה, ראה "צדקה ומשפט" סי' ב, כא בהערה). אבל אדם שאינו רוצה לעבוד, מכיוון שאין לו כסף – הרי הוא עני, ואין אנו חייבים לברר, מדוע הוא עני (ואין זה דומה לאדם שיש לו כלי כסף וכו' ואנו אומרים שצריך למכור אותם). וכן מצאנו שלא ניתן לכפות אדם שחייב כסף, לעבוד לצורך תשלום החוב, ואף שיש לחלק בין חובת נתינת צדקה לחובת תשלום חוב, העיקרון דומה – התורה מתייחסת למציאות הנוכחית כפי שהיא ולא נדרשת לשאלת הסיבה. אך נראה שאין צריך לתת לו לזה "די מחסורו", אלא רק כעני רגיל, ומכיוון שהוא אינו חש למחסורו ואינו מוכן לטרוח בעבור מילוי מחסורו, אינו זכאי לדרוש זאת מאחרים (כך כתב בס' "צדקה ומשפט" פ"ג הערה א).
ברור הוא שמבחינה מוסרית על העני להימנע מליטול צדקה כשיכול להסתדר בלעדיה (יעויין סי' רנה בשו"ע יורה דעה וכן ב"כלי יקר" שמות כג, ה).
 

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר