שנת תשס"ח | שבת פרשת ויקרא

גבולות האחריות

פרשת השבוע

פרשת ויקרא עוסקת כמה וכמה פעמים בקרבנו של האדם שחטא בשוגג. וז"ל הכתוב:

"נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה מִכֹּל מִצְוֹת יְקֹוָק" (ויקרא ד' ב)

"אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא וְעָשָׂה אַחַת מִכָּל מִצְוֹת יְקֹוָק אֱלֹהָיו אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה בִּשְׁגָגָה וְאָשֵׁם" (שם כב)

"וְאִם נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא בִשְׁגָגָה מֵעַם הָאָרֶץ בַּעֲשֹׂתָהּ אַחַת מִמִּצְוֹת יְקֹוָק אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְאָשֵׁם" (שם כז)

"נֶפֶשׁ כִּי תִמְעֹל מַעַל וְחָטְאָה בִּשְׁגָגָה מִקָּדְשֵׁי יְקֹוָק וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ" (שם ה' טו)

בע"ה, ננסה השבוע להבין עד היכן מגיעה אחריותו של אדם גם אם חטא בשגגה. נביא שתי הגדרות חד משמעיות של חז"ל בתחום נטילת וקבלת האחריות:

הראשון בתחום הנזיקין:

"אדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד בין ער בין ישן סימא את עין חברו ושבר את הכלים משלם נזק שלם"

(בבא קמא פ"ב, מ"ו).

האחריות המוטלת על האדם בר הדעת היא כמעט טוטלית. לא רק שטענת שוגג איננה מתקבלת גם טענת אונס איננה פוטרת. (כך הדין לשיטת הרמב"ן וגם לבעלי התוס' החולקים ופוטרים באונס בלתי צפוי לחלוטין כמו "רוח סערה כבימי אליהו" עדיין חייב אדם המזיק ברוב מקרי האונס).

השני הוא בתחום הרוחני. המשנה קובעת:

"רבי יהודה אומר הוי זהיר בתלמוד ששגגת תלמוד עולה זדון" אבות פ"ד, משנה יג). רש"י (בבא מציעא לג ע"ב) מסביר שמדובר כאן באזהרה לפוסק ההלכה "אם שגית בהוראה בשגגת תלמודך, שלא ידעת טעם המשנה ונתת בה טעם אחר, ומתוך כך דמית לה דין או הוראה שבא לידך ולמדת הימנה שלא כדת, ענוש אתה עליה כמזיד, שזדון הוא בידך, שלא שאלת טעם מרבך". 

בגמרא במסכת בבא בתרא משמע שהאחריות כבדה גם כשמדובר בהוראה וחינוך. וז"ל הסוגיא שם:

"דכתיב: "כִּי שֵׁשֶׁת חֳדָשִׁים יָשַׁב שָׁם יוֹאָב וְכָל יִשְׂרָאֵל עַד הִכְרִית כָּל זָכָר בֶּאֱדוֹם" (מלכים א' י"א טז) כי אתא לקמיה דדוד, אמר ליה מאי טעמא עבדת הכי? (למה הרגת רק את הזכרים) אמר ליה, דכתיב: תמחה את זָכר עמלק. אמר ליה: והא אנן זֵכר קרינן (למדנו)! א"ל: אנא זָכר אקריון (אותי לימדו זָכר). אזל שייליה לרביה (הלך וחקר את רבו), אמר ליה: היאך אקריתן? (איך לימדת) אמר ליה: זָכר. שקל ספסירא למיקטליה (רצה להורגו), אמר ליה: אמאי? (מדוע מגיע לו עונש כל כך חמור?) א"ל, דכתיב: ארור עושה מלאכת ד' רמיה (ירמיהו מח, י). ... ואמר רבא: מקרי ינוקא (מלמדי תינוקות), ... - כולן כמותרין ועומדין נינהו (לכן גם שגגה תחשב להם זדון) "(כא ע"א/ע"ב). מכאן כי שגגתו של התלמיד עולה זדון אצל רבו שלא לימד כראוי.

סיפור זה מזכיר לנו מאוד את חטאו של שאול בעמלק, ש"שגגתו עלתה זדון" וחטאו היה גם בכך שלא היה מוכן לקחת את האחריות על כתפיו.

הרמב"ן מנסה להסביר מדוע גם החוטא בשוגג צריך להתכפר בקרבן. וז"ל:

"וטעם הקרבנות על הנפש השוגגת, מפני שכל העונות יולידו גנאי בנפש והם מום בה, ולא תזכה להקביל פני יוצרה רק בהיותה טהורה מכל חטא, ..., ולכן הנפש השוגגת תקריב קרבן שתזכה לקרבה אל האלקים אשר נתנה".

 (ויקרא ד, ב).

בלשון ה"ישיבות", איסור תורה הוא איסור "חפצא" (כלומר המהות של החפץ היא איסור ולא רק שיש כללי התנהגות שונים כלפיו כגון בשר טרף מדאורייתא, כגון בשר בקר שנתבשל בחלב האיסור מגדירו כדבר שלילי) לכן, גם אם האדם עבר על האיסור בשוגג הוא נפגע, וזקוק לכפרה. לומד מכאן אחד מגדולי הפוסקים האחרונים, בעל הנתיבות, רבי יעקב מליסא (שו"ע חו"מ סימן רלד ס"ק ג) כי אם האדם עבר על איסור מדרבנן בשוגג הוא איננו זקוק לכפרה כיון שאיסור דרבנן הוא רק איסור על התנהגות ה"גברא" (כי אין כח לחכמים להפוך את הדבר שאסרו למשהו שלילי. בסמכותם ובכוחם רק לקבוע כללי התנהגות) ומבחינה זו האיסור נעשה בשוגג, לכן אין צורך לכפר עליו.

הבה נתפלל דווקא בשבת פרשת ויקרא שהיא גם שבת זכור, כי נזכה למנהיגים, מורי הוראה ומחנכים

שהדרכת חז"ל כי "שגגת תלמוד עולה זדון" עומדת תמיד לנגד עיניהם ומדריכה את מעשיהם.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר