שנת תשע"ט| שבת פרשת פקודי

פרשת השבוע: לא תמיד היינו מאוחדים

לקראת חודש אדר ב' וחג הפורים הבא עלינו לטובה, נזכיר שוב את מעלת האחדות, שבאה לידי ביטוי גם בדבריה של אסתר המלכה אל מרדכי היהודי דודה: "לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים" (אסתר ד' טז).

בהפטרת פרשת פקודי מסופר ששלמה הזמין את כל העם למעמד העלאת הארון מעיר דוד אל קדש הקדשים, בבית המקדש שנבנה בהר הבית. וז"ל הכתוב: "אָז יַקְהֵל שְׁלֹמֹה אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת כָּל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת נְשִׂיאֵי הָאָבוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה יְרוּשָׁלִָם לְהַעֲלוֹת אֶת אֲרוֹן בְּרִית יְקֹוָק מֵעִיר דָּוִד הִיא צִיּוֹן" (מלכים א ח' א).

לכאורה, אי אזכור מנהיגי שבט יהודה איננו מעורר תמיהה שהרי הם כלולים ב"זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת כָּל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת נְשִׂיאֵי הָאָבוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל".

עיון בספר שמואל מגלה כי החלוקה בין ישראל ויהודה, מאוד מודגשת לאורך הספר, כמו בפסוק המתאר מה שאירע לאחר הכאת גלית: "וַיָּקֻמוּ אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה וַיָּרִעוּ וַיִּרְדְּפוּ אֶת הַפְּלִשְׁתִּים" (שמואל א  י"ז נב), לכן אי אזכורם מעורר קושיות.

ננסה לבדוק האם תמיכת בני שבט יהודה ומנהיגיו הייתה מובטחת לדוד?

א.  לאחר הכאת גלית הפלישתי יצאו הנשים בשיר ובמחולות: "וַיְהִי בְּבוֹאָם בְּשׁוּב דָּוִד מֵהַכּוֹת אֶת הַפְּלִשְׁתִּי וַתֵּצֶאנָה הַנָּשִׁים מִכָּל עָרֵי יִשְׂרָאֵל לָשִׁיר וְהַמְּחֹלוֹת...(שמואל א  י"ח ו), מה קרה בערי יהודה?

ב.    כאשר הפלישתים התקיפו את בני שבט יהודה שישבו בעיר קעילה, רצה דוד לצאת לעזרתם, אנשיו סירבו וטענו: "וַיֹּאמְרוּ אַנְשֵׁי דָוִד אֵלָיו הִנֵּה אֲנַחְנוּ פֹה בִּיהוּדָה יְרֵאִים וְאַף כִּי נֵלֵךְ קְעִלָה אֶל מַעַרְכוֹת פְּלִשְׁתִּים" (שם כ"ג ג). מוכח כי גם בארץ יהודה לא הרגישו אנשי דוד בטוחים. דוד בסופו של דבר יצא עם אנשיו להציל את אנשי קעילה ועירם.

ג.     שאול ששמע על פועלו של דוד בקעילה, יצא לאזור כדי ללכוד את דוד. דוד שאל באורים ותומים: "וַיֹּאמֶר דָּוִד הֲיַסְגִּרוּ בַּעֲלֵי קְעִילָה אֹתִי וְאֶת אֲנָשַׁי בְּיַד שָׁאוּל"? והתשובה הייתה חד משמעית "וַיֹּאמֶר יְקֹוָק יַסְגִּירוּ" (שם כ"ג יב). שוב מוכח כי התמיכה בדוד גם בארץ יהודה לא הייתה מובטחת ואף גרוע מכך, אם היה נשאר בקעילה אנשי העיר, למרות שדוד הצילם מיד פלישתים, היו מסגירים אותו לשאול.

ד.    מאזור קעילה עבר דוד למדבר זיף. אנשי זיף מבני שבט יהודה, התנדבו להסגיר את דוד ביד שאול. וז"ל הכתוב: "וַיַּעֲלוּ זִפִים אֶל שָׁאוּל הַגִּבְעָתָה לֵאמֹר הֲלוֹא דָוִד מִסְתַּתֵּר עִמָּנוּ בַמְּצָדוֹת בַּחֹרְשָׁה בְּגִבְעַת הַחֲכִילָה אֲשֶׁר מִימִין הַיְשִׁימוֹן: וְעַתָּה לְכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ הַמֶּלֶךְ לָרֶדֶת רֵד וְלָנוּ הַסְגִּירוֹ בְּיַד הַמֶּלֶךְ" (שם כ"ג יט-כ, עיינו גם תהילים נ"ד). רק בנס ניצל דוד משאול ואנשי זיף.

ה.    נבל הכרמלי האיש ממעון, בן שבט יהודה, גם הוא זלזל בדוד, סירב להכיר לו טובה וכינה אותו עבד מתפרץ. (עיינו שמו"א  כ"ה ב-יא).

ו.    בסופה של תקופת נדידה ובריחה, הבין דוד כי לא יוכל למצוא מחסה בנחלת יהודה ועבר עם אנשיו לגור בצקלג שקיבל מאכיש מלך גת הפלישתי (שם כ"ז א-ו).

ז.   גם לאחר נפילת שאול בהר הגלבוע, דוד לא חזר לארץ יהודה ולא בחר בחברון בירת שבט יהודה מיוזמתו. העליה לחברון הייתה רק כתוצאה מהכרעה אלוקית באמצעות שאלה באורים ותומים. וז"ל הכתוב: "וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן וַיִּשְׁאַל דָּוִד בַּיקֹוָק לֵאמֹר הַאֶעֱלֶה בְּאַחַת עָרֵי יְהוּדָה וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֵלָיו עֲלֵה וַיֹּאמֶר דָּוִד אָנָה אֶעֱלֶה וַיֹּאמֶר חֶבְרֹנָה" (שמו"ב  ב' א).

ח.    מרד אבשלום פרץ דווקא בחברון, אנשי חברון היו הראשונים להצטרף אל הבן הסורר נגד דוד אביו (שמו"ב ט"ו י).

ט.    גם אחרי כישלון מרד אבשלום, זקני יהודה היו האחרונים להכיר שוב בדוד כמלך, כמוכח מהכתוב: "וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד שָׁלַח אֶל צָדוֹק וְאֶל אֶבְיָתָר הַכֹּהֲנִים לֵאמֹר דַּבְּרוּ אֶל זִקְנֵי יְהוּדָה לֵאמֹר לָמָּה תִהְיוּ אַחֲרֹנִים לְהָשִׁיב אֶת הַמֶּלֶךְ אֶל בֵּיתוֹ וּדְבַר כָּל יִשְׂרָאֵל בָּא אֶל הַמֶּלֶךְ אֶל בֵּיתוֹ" (שם י"ט יב).

בשבוע הבא נציע בע"ה הסבר לכך, בינתיים (דווקא בתקופת בחירות) נחזור ונשבח את האחדות הכלל ישראלית.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר