|
 שנת תשע"ט| שבת פרשת נשאהלכה פסוקה: תקצירים מתוך פסקי דין - רשת בתי הדין 'ארץ חמדה גזיתהרב עקיבא כהנאנזקים שנגרמו כתוצאה מעבודות עפר
המשנה בבבא מציעא (קיז, ב) קובעת שאדם חייב לסלק את ממונו מהשטח של חבירו, גם כשהממון נפל לשם מאיליו, וגם כשהוא מפקיר את ממונו. לדעת הברכת שמואל (בבא קמא סימן ב) יש לאבנים דין בור שיש לפנותו גם כשאינו מזיק. דעת החזון איש (בבא בתרא יד, טו) שיש חובה לסלק את הרכוש מדיני נזקי שכנים, המחייבים להרחיק מטרד גם כשאין היזק ישיר. אמנם, בבבא קמא (כט ע"ב) נאמר שאדם שהפקיר את חפציו לאחר שהם נפלו, פטור מתשלום על נזקים שנגרמו מהם. אולם, תוספות (בבא מציע קיז, ב, ד"ה אמר ליה) הסבירו שכאשר חפץ נפל לשטח של חברו, מטרת ההפקר היא רק להשתמט מחובת הפינוי ואין כוונת האדם באמת לוותר על ממונו. בתוספות הרא"ש הסביר שיש להבדיל בין אדם שהפקיר את חפציו לפני שקרה נזק (הדין בבבא קמא), שההפקר תקף, לבין אדם שהפקיר לאחר שקרה נזק (הדין בבבא מציעא), אז יש לחייבו. מכאן, שבמקרה זה, השלכת העפר בשטח של אחר מחייבת את פינויו. במקרה הנדון, העפר של הנתבעת הונח בשטח של הנתבעת על ידי הקבלן. בנוגע למקרה אחר כתבו הרמב"ם, הראב"ד (נזקי ממון יג, י) והשו"ע (חו"מ תיג, ב), שבמקרה של תאונת שרשרת, מי שאשם בתאונה חייב בכל הנזקים, גם כאשר הם נוצרו על ידי ממון של אדם אחרים שהיו מעורבים בתאונת השרשרת. פוסקים אלה לא עסקו בשאלה מה דין כאשר מי שהיה מעורב בתאונת השרשרת היה יכול לפנות את רכושו מהדרך כדי למנוע נזק נוסף. על כך הרמב"ן (מלחמות ה' בבא קמא טו, א) כתב שבעל החפץ פטור גם אם היתה לו אפשרות לפנות את החפצים, וכן פסק הרמ"א (חו"מ תיג, ב). גם הגר"א (חו"מ תיג, ה) פסק כך, והביא דעות חולקות שמזמן שנודע לבעל החפץ, ולא פינה את חפצו הוא חייב בנזקים שהחפץ גרם. נמצא שיש מחלוקת במקרה בו אדם אחד (במקרה שלפנינו, הקבלן) גרם לכך שממונו של אדם אחר (במקרה שלפנינו, הנתבעת) יהיה מונח במקום הגורם נזק. אלא שלטענת הנתבעת העפר היה בבעלות הקבלן ובאחריותו, ומבחינתה הדבר היחיד החשוב הוא שהחול יפונה למקום מורשה. לטענתה, היא החתימה את הקבלן על כך שאין לה אחריות לחול. לפי ההלכה אדם שהניח חפץ במקום שאין הוא מעוניין בו, החפץ נהיה הפקר (ב"מ כא, א, שו"ע חו"מ רס, ט) וכך הדין בכל מקרה שברור שאדם אינו רוצה בבעלות על החפץ (מחנה אפרים זכיה מהפקר ו). לפיכך, במקרה זה נראה שהנתבעת הפקירה את העפר והיא אינה אחראית על מה שהקבלן עשה בו. מפסיקת השו"ע (חו"מ שפד, ג) עולה שיש אחריות לנזקים שגרם פועל, וכמו כן חפץ של אדם המונע שימוש של אדם אחר ברכושו, מחייבים אותו לפנותו (רמ"א חו"מ שפו, ג), אך במקרה שלנו את הנזק יצר קבלן הנתבעת, ולא הנתבעת. אבל כיון שפינוי החול נעשה בניגוד לדעתה של הנתבעת אין לה אחריות לנזק. התובעת טענה שיש לחייב את הנתבעת לפי פקודת הנזיקין הקובעת אחריות שילוחית על מעסיק שעובד שלו ביצע נזק, פוסקים רבים אכן סבורים שיש תוקף לחוק זה, משום שהוא לתקנת בני המדינה. או לפחות לחלקים ממנו, אך נראה שהחוק קובע אחריות למעסיק רק במקום בו הוא הפיק תועלת ממעשי העובד, במקרה שלנו לא הופקה כל תועלת ממעשי העובד, ולכן אין אחריות גם לפי פקודת הנזיקין.  לראש העמוד הדפסת עמוד שליחת קישור לחבר |
|
זמן מתן תורתנו
זמן מתן תורתנו
