שנת תשס"ד | שבת פרשת וישב

על מכרם בכסף צדיק

הפטרת פרשת וישב כשאיננה חלה בחנוכה לקוחה מתוך נבואתו של עמוס. שם אנו מוצאים את הפסוקים הבאים "כֹּה אָמַר יְקֹוָק עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ עַל מִכְרָם בַּכֶּסֶף צַדִּיק וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם: הַשֹּׁאֲפִים עַל עֲפַר אֶרֶץ בְּרֹאשׁ דַּלִּים וְדֶרֶךְ עֲנָוִים יַטּוּ וְאִישׁ וְאָבִיו יֵלְכוּ אֶל הַנַּעֲרָה לְמַעַן חַלֵּל אֶת שֵׁם קָדְשִׁי: וְעַל בְּגָדִים חֲבֻלִים יַטּוּ אֵצֶל כָּל מִזְבֵּחַ וְיֵין עֲנוּשִׁים יִשְׁתּוּ בֵּית אֱלֹהֵיהֶם" (עמוס ב' ו-ח). חז"ל על דרך הדרש קושרים פסוקים אלה ובעיקר את הביטוי "עַל מִכְרָם בַּכֶּסֶף צַדִּיק" לחטא מכירת יוסף וממילא כפי שהסברנו אשתקד זה קשור גם לחג החנוכה(ניתן למצא את דבר התורה לפרשת וישב תשס"ג בארכיב הנמצא באתרנו www.eretzhemdah.org). וז"ל המדרש ", ומכרו אותו לישמעאלים בעשרים כסף, כל אחד ואחד נטל שני כספים לקנות מנעלים ברגליהם, שנ' על מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעלים" (פרקי דרבי אליעזר פרק לז ועוד). השנה למרות שלא קוראים בהפטרה זו ננסה להסביר ביטוי זה על דרך הפשט. רש"י (בעקבות התרגום) אבן עזרא רד"ק והמצודות במקום, מסבירים את חטאם בלקיחת ונתינת שוחד וז"ל רש"י "הדיינין היו מוכרי' את מי שהיה זכאי בדין בכסף שוחד שהיו מקבלים מיד בעל דינו". פירוש זה קשה שהרי אינו מסביר את הקשר לאביון בדווקא וצ"ל בדוחק כי את הצדיק העשיר אי אפשר היה ל"מכור" כי גם הוא היה יכול לשחד וצ"ע. בפירוש "דעת מקרא" רצו להציע שהיו מעלילים על צדיקים שגנבו ואז היו מוכרים אותם בגנבתם. כך תרצו את הקשר לאביון כי העשיר היה יכול לשלם גם אם היו מעלילים עליו. אבל עדיין קשה שהרי יכלו להעליל על העשיר יותר מכדי יכולתו. לכן נראה להסביר כי הפסוק מדבר דווקא על צדיק ואביון שמכרו אותו בעבור נעלים כנגד ההלכה. מי הוא האביון הצדיק? איש אומלל זה הוא הלווה חסר הכל שקיבל כמעשה חסד מן הדרגה הראשונה הלואה כדי לנסות ולהקים עסק, ממנו יוכל להתפרנס ולהחיות את בני משפחתו. איש צדיק זה נכשל בניסיונו הכנה ואיבד את ממונו של המלווה ואת סיכויו שלו לחיים בכבוד. התורה אוסרת על המלווה לנהוג בלווה, כנושה ואסור לו אפילו לעבור ליד ביתו של הלווה כדי להזכיר לו את חובו. וז"ל הרמב"ם "מצות עשה להלוות לעניי ישראל שנאמר אם כסף תלוה את עמי את העני עמך…ומצוה זו גדולה מן הצדקה. כל הנוגש העני והוא יודע שאין לו מה יחזיר לו עובר בלא תעשה שנאמר לא תהיה לו כנושה…אסור לאדם להראות עצמו לבעל חובו בזמן שיודע שאין לו אפילו לעבור לפניו שלא יפחידו או יכלימו אע"פ שאינו תובעו ואין צריך לומר אם תבעו" (רמב"ם הלכות מלוה ולוה פרק א הל' א-ג). בדורו של עמוס אימץ העם את מנהגי העמים ובמקרה של אי החזרת חוב (גם במקרה של לווה צדיק, שלא הבריח את נכסיו) המלווה היה משתלט על הלווה ובני משפחתו ומוכר אותם לעבדים. כמו שמצאנו דור אחד או שניים קודם כשאלמנתו של עובדיה (ע"פ חז"ל) זעקה אל אלישע הנביא " וְאִשָּׁה אַחַת מִנְּשֵׁי בְנֵי הַנְּבִיאִים צָעֲקָה אֶל אֱלִישָׁע לֵאמֹר עַבְדְּךָ אִישִׁי מֵת וְאַתָּה יָדַעְתָּ כִּי עַבְדְּךָ הָיָה יָרֵא אֶת יְקֹוָק וְהַנֹּשֶׁה בָּא לָקַחַת אֶת שְׁנֵי יְלָדַי לוֹ לַעֲבָדִים" (מלכים ב ד' א). הם נהגו במנהג אכזרי זה גם כשהלוה היה חייב סכום קטן כמו מחירו של זוג נעליים. איזכור הבגדים החבולים בהמשך הדברים מכוון גם הוא לכיוון זה. אח שמוכר את אחיו לעבד מכל סיבה שהיא גורם למצב של "לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ". לפי פירוש זה הפשט והדרש נפגשים ושוב גם הפטרה זו קשורה לימי החנוכה. הבה ונזכור דווקא בימים אלה כי ההישגים הגדולים של החשמונאים אבדו ובטלו מן העולם בגלל שנאת חינם בין איש לאחיו. ונבואותיו של זכריה אותם קוראים כהפטרה השבת, עדיין לא התקיימו, כי עוד לא קיימנו מספיק את "(וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם (הפנימי, עי"ש) אֱהָב" (זכריהח' יט).

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר