שנת תש"ף | שבת פרשת אחרי מות קדושים

הלכה פסוקה: תקצירים מתוך פסקי דין - רשת בתי הדין 'ארץ חמדה גזית

תשלום לשוכר ששיפץ לאחר שריפה שנגרמה באשמתו
'ארץ חמדה גזית' עפרה / תמוז תשע"ט / תיק 79017

דיינים: הרב חיים בלוך, הרב נתן חי, הרב עמוס ראבילו.

המקרה בקצרה:
הנתבע שכר את ביתו של התובע שאותו הוא משכיר תמורת שכ"ד של 2000 ₪ לחודש. לאחר כשנתיים שכירות פרצה שריפה בבית, והחקירה שנעשתה גילתה כי הגורם לשריפה היה נרות השבת שהודלקו על השולחן על ידי אשתו של הנתבע. הנתבע שיפץ את הבית על חשבונו, והפסיק לשלם שכר דירה לתובע. התובע דורש שהנתבע יפנה את הבית באופן מיידי, בנוסף הוא תובע את דמי השכירות שלא שולמו. הנתבע חולק על חוקר השריפות, וטוען שהשריפה נגרמה בגלל חיבורי חשמל שאינם תקינים שביצע התובע, ולא היתה לו ברירה אלא לשפץ את הבית ולחזור אליו. הוא דורש פיצוי על השיפוץ שלטענתו עלה 150,000 ש"ח, ולאחר מכן הוא מוכן לצאת מהדירה.

פסק הדין: על הנתבע לשלם לתובע 86,000 ₪.

נימוקים בקצרה:

1. מהי הסיבה לשריפה?
ישנה מחלוקת בין התובע לנתבע מיהו הגורם לשריפה, חוקר השריפות שהעיד בפני בית הדין טען כי הסיבה לדליקה היא נרות השבת, אולם, הנתבע חלק על הערכת חוקר השריפות וטען כי הגורם הוא ליקוי בדירה. בית הדין קבע שכיון שהנתבע שיפץ כבר את המבנה, הרי שהוא רוצה להוציא ממון מהתובע, ואינו יכול לתפוס מכספי השכירות לצורך כך.

2. אחריותו של הנתבע לשריפה
לדברי הרמב"ם (נזקי ממון יד, ב) רק כאשר אדם לא הרחיק את האש כראוי הוא חייב על נזקי שריפה. מקור דבריו הוא מהגמרא (בבא קמא סא ע"ב). הרי"ף (שם כה ע"א) כתב שאדם שמדליק אש באופן קבוע צריך להזהר יותר, ולכן אם הזיק צריך לשלם. ולפי זה גם בהדלקת נרות שמדליקים כל שבוע צריך לשלם אם הזיקו גם אם הרחיקו. קצות החושן (קנה, א) הסביר שגם אם אדם מרחיק כשיעור שקבעו חז"ל הוא לא נפטר מתשלום, אלא אם כן הוא הרחיק באופן שהסיכוי שהאש תזיק משם הוא אפסי.
במקרה זה הנתבע לא הרחיק את הנרות במידה הנדרשת כדי להיפטר מתשלום, ולכן הנתבע חייב לשפץ את הבית.

3. אחריות אשה נשואה על נזק שנגרם בגלל מעשיה
במקרה זה, האישה הדליקה נרות ועקב כך נגרמה שריפה לבית. כעת  נשאלת השאלה האם יש להטיל אחריות על האיש, שהרי בשו"ע (חו"מ תכד, ט) נפסק שאשה שחבלה פטור מלשלם משום שאין לה כסף. אלא שבימינו נהוג להסתכל על שני בני הזוג כשותפים (הרב יעקב אריאל, הלכה לימינו, עמ' 222; פתחי חושן נזיקין פרק י, הערה קיח).

על כן יש לחייב את האשה לשלם על נזק שנגרם בגלל מעשיה.

4. מספר אנשים שגרמו לדליקה
באותה שבת שבה אירעה השריפה התארחו בבית הנתבע כמה משפחות נוספות והדליקו נרות, במקרה שבו וודאי כי כל הנרות גרמו לנזק כתב השו"ע (חו"מ תיח, י) שיש לחייב את כולם. ערוך השולחן (שם, ל) הוסיף כי במקרה שיש ספק מי הזיק - כולם פטורים, אולם יש לחייב אותם בדיני שמיים. הוסיף וכתב ערוך השולחן (שם כט) שאם כולם "הדליקו כאחת" כולם חייבים.

במקרה זה דינם כמי שהדליקו יחד, ויש לחייב אותם על כך.

5. חיוב מדיני שמירה
על שוכר מוטלים חיובי שמירה למעט במקרה של שמירה על קרקע. הרמ"א (חו"מ שא, א) הביא מחלוקת האם בית שמחובר לקרקע נחשב כקרקע או לא, ולדעת הש"ך (שם ח) בית נחשב כקרקע לעניין חיובי שומרים. במקרה הנדון מדובר על בית שחציו קרוואן שדינו כמטלטלין (הרב י"י ליכטנשטיין, שערי צדק א, עמ' 104 ואילך), וחציו קבוע בקרקע. בכנסת הגדולה (שמ, א) הסתפק האם לדעת הרמ"א שואל פטור גם בשריפה שנגרמה בפשיעה, או רק בשריפה שנגרמה באונס? נראה שיש להוכיח שדעת השו"ע (חו"מ סו, ב) היא ששומר שפשע פטור מלשלם. במקרה זה אמנם היתה פשיעה בהעמדת נרות רבים כל כך במקום שבו יכולה להגרם שריפה, אולם לא ניתן לחייב על הנזק מדיני שומרים כיוון שחלק מהנזק היה לבית המחובר לקרקע.

6. חיוב תשלומים על הנזק לבית מכח החוזה שנחתם בין הצדדים
החוזה שנחתם בין הצדדים אינו קיים לפנינו, אך נאמר על ידם שהורד חוזה סטנדרטי מהאינטרנט. מבדיקת בית הדין עולה כי בכל החוזים כתוב בצורה כזו או אחרת שעל השוכר להחזיר את הבית במצב בו הוא קיבל אותו למעט בלאי טבעי. נמצא שהיתה התחייבות להחזיר את הבית כפי שהתקבל  (כמו שכתב גם הרב אלישיב קובץ תשובות א, רטו), במקרה בו הנזק לא נגרם בו באונס.

לפיכך, הנתבע חייב בעלות התיקון מכוח החוזה וכן חייב בדמי שכירות על השימוש בבית.

7. תביעת הנתבע שהתובע ישלם לו את עלות שיפוץ הבית
הנתבע טען כי שיפץ את הבית ומצבו כעת טוב יותר ממה שהיה כאשר הנתבע קיבל אותו לחזקתו, ועל כך התובע צריך לשלם. בית הדין דחה את הדברים. אמנם, כאשר אדם בונה לחבירו דבר שיש לחבירו בו תועלת חבירו חייב לשלם (שו"ע שעה, ו), אולם, במקרה שמקבל ההנאה גילה את דעתו מראש שאינו רוצה בהנאה זו, הוא אינו חייב לשלם עליה (שו"ת הרשב"א ו, קיא, וטור חו"מ סי' שעה), וכך כתב הרמ"א (שעה, ז) שאדם ששיפץ בית שהיה צריך לשפץ אותו, והוסיף בו ציורים יפים, אין בעל הבית חייב לשלם לו על הציורים היפים שהוסיף. 
הציץ אליעזר (טו, סז) הביא מחלוקת בענין זה ונראה שיש רבים הסוברים שלמרות שבעל הנכס מחה, הוא חייב לשלם על השבחת הנכס. גם החזון איש (בבא בתרא ב, ו) הסתפק בשאלה זו, אך ספיקו עוסק בנהנה שהודיע שהוא מעוניין בשבח לאחר שבוצע, למרות שמתחילה מחה שלא להשביח, אך אם הוא לא מגלה דעתו, מחאתו מועילה לפטור אותו מתשלום.
במקרה זה התובע מחה בנתבע שלא ישביח את הבית, למרות שבהתחלה השוכר הכחיש זאת, הוא חזר בו מכך, ולכן בית הדין קיבל את טענת התובע שהוא הודיע לנתבע שלא ישפץ את הדירה.

לכן באופן עקרוני התובע פטור מתשלום על השבח לבית.
למרות זאת, אם התובע ישכיר בעתיד את הבית במחיר גבוה יותר הוא יהיה חייב לשלם לנתבע עבור השבח לבית.

 למעבר לפסק הדין

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר