שנת תש"ף | שבת פרשת שופטים
שו"ת במראה הבזק: עליית כלה להר הבית ביום חופתה
(מתוך ח"ו)
ירושלים, ישראל Jerusalem, Israel
מרחשוון תשס"ו
שאלה
נושא אחיזתנו במקום קודשנו, הר הבית, חשוב לי מאוד. בעוד זמן קצר אני מתכוננת בעזרת ה' לבנות בית בישראל. האם אין זה מן הראוי לעלות להר הבית ביום חתונתי, שהרי ערב קודם אטבול, וזו הזדמנות גם מבחינת הלכות מקדש, וגם אציין ואקשר בזה בין בנין ביתי הפרטי לבין בנין הבית השלם, בית המקדש הלאומי?
תשובה
אכן, השאיפה לבנות את בית מקדשנו חייבת להיות חלק חשוב מכיסופי הגאולה של כל אחד ואחד. מאידך גיסא, ההלכות הנוגעות לכניסה למקום קדוש זה מחייבות זהירות גדולה.
אי לכך הוציאה הרבנות הראשית הנחיה כללית, עם שחרור המקום בשנת תשכ"ז, האוסרת על עלייה למקום, בגלל חומרת האיסור להיכנס בטומאה להר הבית, ועוד יותר למקום העזרות ופנימה.
לכן כל עלייה להר הבית חייבת להיות אחרי פסק הלכה, כל אחד מרבו. פסק ההלכה, אם יתיר זאת, יכלול גם הנחיות ברורות של התנהגות וכללי טהרה. כיוון שהגבולות של האזורים שניתן לעלות אליהם כיום אינם מסומנים בשטח, יש צורך בליווי של מדריך, תלמיד חכם שמבין בנושא זה.
נוסיף הדרכה כללית המתייחסת לשאלת עליית כלה להר הבית קודם חתונתה: אף-על פי שמותר לנידה או לטמא קרי שטבל בו ביום להיכנס להר הבית, למקומות שיש שמתירים לטמאי מתים לעלות אליהם1, אסור לכלה שטבלה בלילה שלפני חופתה לעלות להר הבית גם למקומות הללו2. אכן אם טבלה שני לילות לפני חופתה מותרת לעלות ביום חופתה3, ובלבד שביום חופתה תבדוק עצמה כדין4.
________________________
1 שנינו בכלים (פ"א מ"ח): "...הר הבית מקודש ממנו, שאין זבים וזבות נידות ויולדות נכנסים לשם... עזרת הנשים מקודשת ממנו, שאין טבול יום נכנס לשם ואין חייבין עליה חטאת. עזרת ישראל מקודשת ממנה, שאין מחוסר כיפורים נכנס לשם וחייבין עליה חטאת". כן פסק הרמב"ם (בית הבחירה פרק ז הל' טו). מכאן למדנו כי טמא שטבל, אף שהוא טבול יום, יכול להיכנס להר הבית לכל מקום שאליו מותרים טמאי מתים להיכנס.
2 הגמרא (נזיר מד ע"ב) דנה בשאלה אם טבול יום של זב כזב דמי או לאו; כלומר, אם זב שטבל בו ביום ועוד לא העריב שמשו דינו כזב, ואסור לו להיכנס להר הבית, או שכיוון שטבל כבר נטהר מזובו, ומותר להיכנס להר הבית. ומסיימת הגמרא: "טבול יום של זב (לאו) כזב דמי, ואפ"ה כיון דמחוסר כיפורים לא עייל". ומשמע מהגמרא שזב טבול יום אסור להיכנס להר הבית, כיוון שהוא מחוסר כיפורים.
אולם נחלקו הראשונים בגרסת הגמרא ובמסקנתה: לדעת התוספות (שם וביבמות ז ע"ב ד"ה רבי) יש לגרוס בגמרא: "טבול יום של זב לאו כזב דמי, ואפ"ה כיון דמחוסר כיפורים לא עייל". כלומר, גם לפי מי שאומר שטבול יום של זב אינו כזב, ומותר להיכנס להר הבית, אם אותו טבול יום הוא גם מחוסר כיפורים, כיוון שצריך להביא קרבן על הטומאה שממנה טבל, דינו כזב, שאסור בכניסה להר הבית. וכן פסק הר"י בתוספות (יבמות שם), שטבול יום של זב שהוא מחוסר כיפורים אסור להיכנס במחנה לוייה, ומשמע מלשונו שזהו איסור דאורייתא.
אולם הר"ש משאנץ (כלים פ"א מ"ח) מסיק ש"אפילו טבול יום דזב וזבה נידה ויולדת שרי במחנה לויה, חוץ מעזרת נשים". מבאר ה"קרן אורה" (נזיר מה ע"א ד"ה ולפ"ז) שגרסתו בגמרא הייתה כגרסה שלפנינו, והיא: "טבול יום של זב כזב דמי, ואפ"ה כיון דמחוסר כיפורים לא עייל"; אולם לפי מי שאומר שטבול יום של זב לאו כזב דמי, גם אם הוא מחוסר כיפורים אין דינו כזב ומותר במחנה לוייה – היינו בהר הבית. וכן מסיק ה"קרן אורה" גם בדעת הרמב"ם (בית הבחירה פרק ג), שסתם ולא חילק בין טבול יום שהוא מחוסר כיפורים לבין טבול יום סתם. לדעה זו, כל טבול יום מותר בכניסה להר הבית
באופן דומה כתב גם ה"חזון איש" בדעת הרמב"ם (בליקוטים למסכת זבחים ומנחות סי' א' אות ט) שטבול יום מותר בכניסה להר הבית גם אם הוא מחוסר כיפורים, אם כי לדעתו הסוגיה בנזיר לכל הדעות סוברת שטבול יום מחוסר כיפורים אסור בכניסה להר הבית, אלא שהמקורות המתירים לסתם טבול יום להיכנס להר הבית ולא חילקו אם הוא מחוסר כיפורים או לאו, חולקים על הסוגיא בנזיר, והרמב"ם סובר כמותם.
והנה נחלקו הראשונים בדין זבה גדולה. לדעת הרמב"ם (הלכות איסורי ביאה פ"ו הל' ד - ו), כל אישה מהיום שבו רואה לראשונה סופרת שבעה ימים, ומיד אחריהם אחד-עשר יום, וחוזר חלילה באופן רצוף כל ימיה, ואם ראתה שלושה ימים בתוך אחד-עשר יום אלו נעשית זבה גדולה, ונטהרת מדאורייתא רק בספירת שבעה נקיים. אולם רוב הראשונים, ובראשם הרמב"ן (הל' נידה ב יב), חולקים וסוברים שבכל פעם שהאישה רואה מתחילה ספירה זו מחדש, ורק אם תראה מיום השמיני לראייתה עד יום י"ח לראייתה שלושה ימים רצופים יהיה דינה כזבה גדולה.
והנה, על פי ההבנה המקובלת בדעת הרמב"ם, כיוון שמחזור נורמלי הוא בערך של שלושים יום, כל אישה תהיה ספק זבה גדולה, שמא ראתה באחד-עשר הימים שבהם נעשית זבה גדולה (ודלא כהבנת הגר"ח מבריסק (איסו"ב ד יב) המבין כי גם לדעת הרמב"ם בעלת וסת קבוע מתחילה את מחזור הנידה והזבה מחדש ביום וסתה). אולם נראה שגם על פי הרמב"ן ושאר הראשונים, כיוון שכאשר ילדה מתחילה לראות בחודשים הראשונים ראייתה אינה סדירה לחלוטין, ובהחלט ייתכן שראתה פעמיים בתוך י"ח יום – נעשית אז זבה גדולה, ולמעשה כל אישה כאשר באה לטבול בפעם הראשונה מסתבר שדינה כזבה גדולה.
אולם, כאמור לעיל, על זבה גדולה להביא קרבן, ועד שלא תביא קרבן זה היא מחוסרת כיפורים. לכן נראה כי כל כלה שטובלת בלילה שלפני חופתה, ביום חופתה הנה טבולת יום, וכיוון שכאמור לעיל הוגדרה כזבה גדולה, היא גם מחוסרת כיפורים, שבה נחלקו הראשונים אם אסורה מדאורייתא להיכנס להר הבית, או שמותרת אפילו מדרבנן. כיוון שאיננו יכולים להכריע במחלוקת זו, יש לאסור מספקא דאורייתא על כלה זו להיכנס להר הבית.
3 שכן אז "הערב שמשה" היה בלילה שלפני חופתה, וביום חופתה אינה עוד טבולת יום ומוגדרת כמחוסרת כיפורים בלבד, המותרת להיכנס להר הבית.
4 פסק הרמ"א (שו"ע יו"ד סי' קצב סע' ב): "יש לסמוך הטבילה סמוך לבעילת מצוה בכל מה שאפשר", והוסיף הסד"ט (שם ס"ק ח בשם הב"ח) כי אם לא ניתן, יש לה לבדוק עצמה בכל יום עד בעילת מצוה (וכן פסק ה"חכמת אדם" סי' קטו סע' ג), מחשש לדם חימוד שתראה לאחר טבילתה. ולפיכך לענייננו, כיוון שהאישה מרחיקה טבילתה עליה לבדוק עצמה ביומיים שבין טבילתה לחופתה, שמא ראתה, ותהיה בעיה הן מצד איסור נידה לבעלה והן מצד איסור ביאת מקדש.
 לראש העמוד  הדפסת עמוד  שליחת קישור לחבר
|
שופטים תש"ף
שופטים תש"ף
