שנת תש"ף | שבת פרשת כי תצא

אחת הפרשיות העצובות בתורה פותחת את פרשתנו:

"כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ: וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה: וַהֲבֵאתָהּ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְגִלְּחָה אֶת רֹאשָׁהּ וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ: וְהֵסִירָה אֶת שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ יֶרַח יָמִים וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ וּבְעַלְתָּהּ וְהָיְתָה לְךָ לְאִשָּׁה: וְהָיָה אִם לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ וּמָכֹר לֹא תִמְכְּרֶנָּה בַּכָּסֶף לֹא תִתְעַמֵּר בָּהּ תַּחַת אֲשֶׁר עִנִּיתָהּ: ס  (דברים כ"א י – יד).

מאמר חז"ל המפורסם ביותר בנושא כאוב זה, מופיע במסכת קידושין: "יפת תואר - לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, מוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות שחוטות ואל יאכלו בשר תמותות נבילות" (דף כא ע"ב/ דף כב ע"א).

במבט ראשון, המסר הוא, שלעתים כדאי להיכנע ליצר הרע, אם האפשרות האחרת היא עוד יותר גרועה. עיון במילים מגלה תופעה מופלאה שמשנה את כל התמונה. הלוחם, נתקל לכאורה בנערה "קלה להשגה" (היא שייכת לצד החלש במאבק, זה שהפסיד במלחמה), והוא נכנס להתמודדות עם יצר הרע שלו. וראו זה פלא! התורה משתמשת דווקא בכינוי אישה ואפילו אישה נשואה: אֵשֶׁת. שלש פעמים חוזרת התורה על ביטוי זה, ודווקא על ביטוי זה. לא זו אף זו, התורה משתמשת באותו ביטוי המשמש לתיאור מעשה הקידושין, המופיע אף הוא בפרשתנו:  וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה = כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה (דברים כ"ד א, עיינו גם קידושין דף יא ע"ב).

מדובר כאן בשני מצבים הרחוקים זה מזה, כרחוק מזרח ממערב. בפרשית אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר מדובר, במציאת פורקן ללחצים של יצר הרע, ואילו הפסוק השני עוסק באיש ואישה המתקשרים זה לזה בקדושה ובטהרה, כדי להקים בית ומשפחה, שהשכינה שורה בו – "זכו שכינה עמהם" (עיינו סוטה דף יז ע"א).

מה המסר?

נפילתה של הנערה בשבי, מזכירה לנו פרשיה אחרת, גם שם מדובר בשליט ונשלטת, אדון ושפחתו. התורה מלמדת אותנו:

"וְכִי יִמְכֹּר אִישׁ אֶת בִּתּוֹ לְאָמָה ... אִם רָעָה בְּעֵינֵי אֲדֹנֶיהָ אֲשֶׁר לא לוֹ יְעָדָהּ וְהֶפְדָּהּ לְעַם נָכְרִי לֹא יִמְשֹׁל לְמָכְרָהּ בְּבִגְדוֹ בָהּ: ... כְּמִשְׁפַּט הַבָּנוֹת יַעֲשֶׂה לָּהּ... שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע" (שמות כ"א ז – י).

אדם המחליט לשאת את שפחתו, איננו רשאי להתעמר בה, להשתמש בה כחפץ ולמכרה לאיש אחר. יש רק דרך אחת ליצירת קשר - לשאת אותה כאישה מכובדת, עם כל הזכויות, ליצור עמה קשר רגשי, נפשי, רוחני ולדאוג לכל צרכיה, שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע, גם הגשמיים.

זהו גם המסר בפרשית אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר, אף אחת! (כפשוטו, גם מי שאין מי שיגן עליה, כמו: שבויה או שפחה, או שיכורה חסרת ישע) איננה כלי לסיפוק יצרים. קשר בין איש ואישה משמעותו בניית מערכת קשרים, שמבוססת על כבוד הדדי, התחשבות ושותפות. נכון, זה כולל גם קשר גופני, אבל גם קשר זה מבוסס על רגשות נעלים של אהבה, שבסיסה הוא אהבה גבוהה ומקודשת ולא סיפוק יצרים נמוך. (גם אם הקשר שיווצר עם השבויה, יהיה בדרך היותר מתוקנת, עדיין הסכנות מרובות, ואין כאן המקום להרחיב)

דברים אלה נכתבו לפני שלשת אלפים וחמש מאות שנים, בתקופה בה היה נהוג לחלק כשלל נשים מקושטות, למטרה מאוד מסוימת. עיינו כדוגמא בפסוקים המתארים את מנהגי הכנענים, בזמן שבישראל ההנהגה הרוחנית הייתה בידי דבורה הנביאה: "הֲלֹא יִמְצְאוּ יְחַלְּקוּ שָׁלָל רַחַם רַחֲמָתַיִם לְרֹאשׁ גֶּבֶר שְׁלַל צְבָעִים לְסִיסְרָא שְׁלַל צְבָעִים רִקְמָה צֶבַע רִקְמָתַיִם לְצַוְּארֵי שָׁלָל" (שופטים ה' ל).

הרף הרוחני שפרשתנו מציבה גם בפרשת אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר, הוא מעל ומעבר, המציאות בכנען והדרישה התורנית רחוקים זה מזה אכן, כרחוק מזרח ממערב. 

החדשות מהשבוע האחרון חייבות לעורר את החברה בישראל לדיון מעמיק בתחום זה. בחברה המבוססת על ערכים של כבוד הדדי, ערכיות ושמירת צלם האלקים שיש לכל אדם, אין מקום למציאות כזאת. אף אחת אינה סמרטוט, לכל אחת הזכות להיות אִשָּׁה - שותפה אמתית של אִישׁ ואז "זכו שכינה עמהם".

הבה נתפלל לתיקון יסודי גם בתחום חשוב זה.
חברה המשלימה או, ח"ו, מעודדת (גם בקבלת פנים בנתב"ג) תופעות מסוג זה, איננה זו שדואגת לזכויות הפרט של כל אזרחיה ובוודאי הרבה פחות יהודית.