שנת תשפ"א | שבת פרשת בלק

פרשת השבוע: וַיָּחֶל הָעָם – מה בדיוק התחיל?

הזמנתו של בלעם בידי בלק, שהתחילה בקול תרועה רמה של הבטחות וציפיות, מסתיימת בפרידה שמשמעותה כישלון של המוזמן לספק את הזמנתו של המזמין: "וַיָּקָם בִּלְעָם וַיֵּלֶךְ וַיָּשָׁב לִמְקֹמוֹ וְגַם בָּלָק הָלַךְ לְדַרְכּוֹ" (במדבר כ"ד כה).

הפרשיה הבאה עוסקת לכאורה בעניין אחר: "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב" (שם כ"ה א). חז"ל קשרו בין הפרשיות והסבירו כי המעשה הנורא בשיטים, הוא יישום עצתו השפלה של בלעם, שניסה לפגע בעם ישראל ע"י פיתוי משחית (עיינו סנהדרין דף קו ע"א).

נשאלת השאלה: מה פשר הביטוי וַיָּחֶל?

אונקלוס על אתר מתרגם בפשטות מלשון התחלה. אבל קשה להבין דבריו, כיוון שלכאורה לא מובן, מה מוסיף הביטוי להבנת העניין? והיה אפשר לוותר עליו.

נחפש את שורשו ומשמעותו במקומות אחרים.

ההופעה הראשונה של ביטוי זה נמצאת בפרשית בראשית, במה שמכונה פרק ד', שגם על פי חכמי המסורה, מסומן כפרשיה בפני עצמה. הפרק מתחיל ומסתיים, לכאורה, באותו עניין: "וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ... וַיֵּדַע אָדָם עוֹד אֶת אִשְׁתּוֹ ... אָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם יְקֹוָק" (ד' א, כה-כו).

חז"ל במקום ובעקבותיהם רש"י, הסבירו כביקורת נוקבת: "זה דור אנוש שהחלו לכפור" (פסיקתא זוטרתא, בראשית פ' ד סי' כו).

גם הרמב"ם הלך בכיוון זה: "בימי אנוש טעו בני האדם טעות גדול ונבערה עצת חכמי אותו הדור ואנוש עצמו מן הטועים היה..." (הלכות ע"ז פ"א ה"א). לדעתם, הביטוי הוּחַל משמעותו מלשון חול, כלומר הפכו את הקודש לחול. פירוש זה איננו מסביר את הקשר לפתיחה ולסגירה של הפרשיה, העוסקים בקשר של בינו לבינה.

הפעם הבאה שבה התורה נוקטת בלשון זו, מופיע בסוף פרשת בראשית: "וַיְהִי כִּי הֵחֵל הָאָדָם לָרֹב עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וּבָנוֹת יֻלְּדוּ לָהֶם:  וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ" (ו' א – ב).

גם כאן אונקלוס מתרגם מלשון התחלה, ושוב קשה: מה פרט זה מוסיף? לעיל כבר ציינו כי הפתיחה והסגירה במקור הקודם, רומזים לקשר של איש ואשה, כאן הדברים מפורשים.

הרד"ק במקום עומד על כך: " וּבָנוֹת יֻלְּדוּ לָהֶם - אין צורך לומר זה כי אי אפשר לעולם בלא זכרים ובלא נקבות, אלא היה הספור הזה על הבנות לפי שטעו אחריהם והן גרמו השחתת הארץ". לכן אין זה פלא שחז"ל דרשו "מכל אשר בחרו, אלו נשי אנשים" (בראשית רבה פרשת בראשית פרשה כו סימן ה).

המקור הבא שבו נזכר ביטוי זה, עוסק בקלקולו של נח: "וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם:  וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה"

(ט' כ – כא). גם כאן ברור שמדובר על השחתה בתחום של עריות. נעיר כי הביטוי וַיִּתְגַּל, הוא המילה המנחה בפרשיות העוסקות בתחום זה (מילה זו מופיעה 15 פעם בפרשת העריות, בסוף פרשת אחרי מות ויקרא י"ח).

עתה, נחזור לפרשיה בה פתחנו את דברינו, הפותחת בפסוק: "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב".

בעלי התוס' הסבירו: "נעשו חולין לזנות בעצתו של בלעם ולפי שהשיאם עצה בהשחתה של זנות" (הדר זקנים, שם),

כך גם רבנו בחיי: "ויחל העם. עשה קדושתו חול, כלשון: "ויחל נח", שהרי הגדור מעריות נקרא קדוש והזונה היפך ממנו" (שם).

בכור שור הביא ראיה נוספת: "כי כל המזנה מתחלל. וכן "ובת איש כהן כי תחל לזנות" (שם). לפי זה וַיָּחֶל הוא מלשון חילול, כלומר חילול הקדושה. פירוש זה מתיישב היטב בכל המקורות שציינו וחורז אותם יחדיו. ה- וַיָּחֶל איננו התחלה אלא הוא המטרה, לבטל את קדושתם של ישראל. בלעם, שטבע את מטבע הלשון: "מה טובו אהליך יעקב", שמגדיר את עם ישראל כעם קדוש, ניסה באמצעות העצה שנתן לבלק, קודם עזיבתו, לבטל את ייחודו של עם ישראל דווקא בתחום זה. בית יהודי – משפחה יהודית הם בסיס להשכנת שכינה –"זכו שכינה עמהם".

ביום ראשון יחלו שלשת השבועות, בהם אנו מציינים את ימי חורבן המקדש, שבם נהגו ישראל קדושים שלא להתחתן.

נתפלל כי גם ימים אלה יהפכו, כהבטחת הנביא, לימי שמחה וששון, שיבנו בהם בתים רבים שעליהם  תשרה השכינה, וישמע בהם קול חתן וקול כלה, הבונים ביתם בקדושה ובטהרה.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר