שנת תשפ"ב | שבת פרשת וישב

הלכה פסוקה: טענה לבטלות הסכם לרכישת אתרוגים מפרדס

דיינים: הרב דניאל לונצר, הרב עידו רכניץ, הרב אבשלום ביידני 

המקרה בקצרה: התובע הוא בעל פרדס אתרוגים, והנתבע ביקש לרכוש את האתרוגים שיגדלו בפרדס, תמורת 18 ₪ לכל אתרוג מרמה ג' ומעלה. התקיימו חמישה קטיפים, ולגבי הקטיף הרביעי והחמישי התגלעה מחלוקת בין הצדדים, ולכן התובע לא לקח אתרוגים מהקטיף הזה, משום שלטענתו הם היו באיכות נמוכה ביחס למה שהתובע התחייב לספק לו.
לטענת הנתבע קניית האתרוגים היתה מותנית בכך שיהיו מספיק אתרוגים באיכות גבוהה, בהתפלגות סבירה בין רמות האיכות. הוא ביסס את דבריו על הסעיף שקבע כי האתרוגים יהיו "לשביעות רצון הקונה". בסופו של דבר מהקטיפים האחרונים נשארו 2,100 אתרוגים שהנתבע לא לקח, שאת חלקם הקטן התובע הצליח למכור.
לטענת התובע האתרוגים היו ברמה גבוהה, ובכל מקרה גם אם היו ברמה ג', הנתבע היה צריך לקנות אותם. התובע חלק על פרשנות הנתבע, וטען שהביטוי "לשביעות רצון הקונה" מתייחס רק למקרה בו יש ספק בנוגע לאיכות האתרוגים. סוכם שהנתבע ישלם על אתרוגים מרמה ג' ומעלה, אך אין כל מחויבות שיהיו הרבה אתרוגים באיכות גבוהה יותר, וכן לא היתה התחייבות להתפלגות מסוימת של האיכות. ולכן על הנתבע לשלם על כל האתרוגים מרמה ג' ומעלה סך 18 ₪ לאתרוג, סך הכל התובע ביקש לקבל סך 37,800 ₪.
בית הדין מינה את הרב ד' כמומחה לבדיקת האתרוגים, אך כיון שהזמן היה סמוך לסוכות, הוחלט שהתובע ינסה למכור את האתרוגים על מנת למזער את הנזקים.  

פסק הדין:  על התובע לשלם לנתבע על כל אתרוג מרמה ג' ומעלה.

נימוקים בקצרה:

א.   תוקף ההסכם בין הצדדים ואופי הקניין
בין הצדדים נחתם הסכם לרכישת האתרוגים, בהסכם עצמו לא נאמר שהצדדים ביצעו מעשה קניין, אך מוסכם שהנתבע שילם לתובע 10,000 ₪. בחוזה נאמר שהם קנו את העץ לפירותיו, ממילא יש לעסקה דין של קניין קרקע, שנקנית לפי ההלכה בקניין כסף (שו"ע חו"מ קצ, א). גם אם התשלום נעשה בהעברה בנקאית, דינו לכל הפחות כסיטומתא (שולחן ערוך חו"מ רא, א). גם כאשר התבצע תשלום חלקי, דעת רוב הפוסקים שהקניין חל (ערוך השלחן חו"מ קצ, ג, ולא כדעת הסמ"ע קצ, א).
במקרה זה נכתב בהסכם שבין הצדדים כי הקניין יחול רק לאתרוגים שמסוג ג' ומעלה, וקניין כזה למרות שהוא קניין גוף לפירות יכול לחול, וכפי שמבואר בגמרא (בבא בתרא סג ע"א).

ב.   פרשנות הסעיף שבחוזה "לשביעות רצון הקונה"
בחוזה נכתב שהאתרוגים צריכים להיות "לשביעות רצון הקונה" כפי שנכתב על פרשנות סעיף זה היתה מחלוקת בין הצדדים, התובע טען שפירוש סעיף זה הוא שהתפלגות איכות האתרוגים תהיה לפי המקובל, ואילו הנתבע טען שפירוש סעיף זה הוא שאם ישנו ספק האם אתרוגים הם סוג ג' או ד' יד הנתבע תהיה על העליונה.
בית הדין קיבל את פרשנות התובע, משום שפרשנותו סבירה יותר, שכן נושא הסעיף לא סוכם במפורש בין הצדדים, ולכן יש לפרשו לפי העניין הכתוב בחוזה, משום שדברים שבלב אינם דברים (שו"ע חו"מ רז, ד). ההקשר  הסעיף עוסק באתרוגים הלא סחירים, ולכן פרשנותו של התובע מתקבלת.

ג.    טענות נוספות שנדחו על ידי בית הדין
הנתבע טען כי יש מנהג בין הסוחרים שקניית יבול מותנית באיכות של היבול, הרב ד', מומחה בית הדין, אמר שלא שייך במקרה שלנו מנהג, משום שעסקה כזו, בה אדם קונה את יבול הפרדס, ומשאיר את הטיפול ביד בעל הפרדס. נדירה, שכן בדרך כלל קניית היבול כוללת גם טיפול בפרדס.
עוד טען הנתבע שהתמורה מגלה כי הוא התכוון ליבול טוב יותר. בית הדין דחה טענה זו, שכן מחשבת הנתבע היתה לשפר את יבול הפרדס, ולכן הוא לקח סיכון. בסופו של דבר היבול לא השתפר, אך התמורה אינה עדות לאיכות היבול שסוכמה, משום שהיא כללה סיכון וסיכוי.
בית הדין העלה את שאלת ה"אונאה", שהיה יכול לטעון הנתבע, שכן הוא שילם סכום גבוה עבור סחורה בשווי נמוך, אלא שלפי ההלכה (שולחן ערוך חו"מ רכז, לב) לא ניתן לטעון טענת אונאה בעסקה של רכישת דבר המחובר לקרקע, בנוסף, כיון שמדובר על עסקת שיש בה סיכון וסיכוי, הרי שנחלקו במקרה זה הפוסקים אם יש בה דין אונאה. לדעת הבית יוסף (חו"מ רט) רק בדברים שיש להם שער קבוע יש דין אונאה בקנייה מקדימה במחיר חריג. הב"ח והש"ך (שם ס"ק א) פסקו שגם בדבר שאין לו שער ידוע יש דין אונאה.
בקנייה "על ספק" שיש בה אפשרות לרווח גדול, ויש אפשרות להפסד גדול, נחלקו אחרונים (שו"ת מהרשד"ם שעט, לעומת שו"ת מהרש"ך ג, סב) האם יש בהם דין אונאה, ולמעשה פוסקים רבים קבעו שאין במקרה כזה דין אונאה. כיון שהמנהג בימינו הוא לבצע קניין בעסקות כאלה, מסתבר שלא ניתן לטעון דין אונאה.

לאור כל זאת, דחה בית הדין הטענה לבטלות ההסכם.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר