שנת תשפ"ב | שבת פרשת ויחי

חמדת שנת השבע: "לאכלה" ולא להפסד - תפיסות מחשבתיות

"והייתה שבת הארץ לכם לאכלה". יבול השנה השביעית נועד לאכילה של העם כולו, כפי שהתורה מפרטת בספר שמות (כג, יא): "ואכלו אביוני עמך, ויתרם תאכל חית השדה". חז"ל למדו מכך שאת יבול השמיטה יש לאכול, ואין להפסידו.

"והייתה שבת הארץ לכם לאכלה". יבול השנה השביעית נועד לאכילה של העם כולו, כפי שהתורה מפרטת בספר שמות (כג, יא): "ואכלו אביוני עמך, ויתרם תאכל חית השדה". חז"ל למדו מכך שאת יבול השמיטה יש לאכול, ואין להפסידו.

בשבועות הקרובים נעמיק בנושא הזה. קודם לכך, נעמיק במספר תפיסות שונות של הראשונים העומדים בבסיס האיסור הזה.

ראשית, לגבי האיסור עצמו:

הרמב"ן (שכחת העשין ג') אומר שכאשר הרמב"ם מנה את מצוות התורה, הוא שכח למנות את "לאכלה". לאור ניסוחו המורכב של הרמב"ן, חלקו הפרשנים מהי כוונתו. לפי שיטה אחת, כוונתו היא שיש מצווה בעצם אכילת פירות השביעית. לפי השיטה החולקת, כוונתו היא שיש כאן לאו הבא מכלל עשה. כלומר, מי שפוגע בפירות השביעית פוגע ברצון התורה, שפירות השביעית ייאכלו.

מדוע הרמב"ם אינו מונה את "לאכלה"? לשאלה זו ניתנו מספר תירוצים. הגרי"פ פערלא (מחבר פירוש מפורט ומסועף על מניין המצוות של הרס"ג) מבאר באופן הבא: התורה אומרת "את ספיח קצירך לא תקצור ואת ענבי נזירך לא תבצור". משמע שיש איסור מוחלט לקצור, לבצור, או לבצע כל קטיף שהוא בפירות השביעית. אך בפסוק הבא נאמר "והייתה שבת הארץ לכם לאכלה". כיצד ניתן לאכול ללא קצירה ובצירה? על כרחנו יש להסביר את הפסוקים באופן הבא: אסור לקצור אלא אם כן הקציר נעשה על מנת לאכול. מי שקוצר ומאבד את פירות השביעית אינו עובר על איסור "לאכלה", אלא על איסור "לא תקצור", שהרי ההיתר לקצור קיים רק אם זה נעשה "לאכלה".

אנו רגילים לחשוב על איסור הפסד פירות השביעית כאיסור פגיעה בקדושה שבפירות. ובהחלט יש תימוכין לדבר. אך מדברינו האחרונים יש מקום להציע פן נוסף של איסור ההפסד.

בפירושו למשניות על מסכת שביעית (פרק ד משנה י), הרמב"ם כותב שאיסור הפגיעה בפירות הפוטנציאליים בשביעית הוא מעין איסור גזל. בתוספות יום טוב (שם) אומר שאינו מבין איזה צורך יש לרמב"ם לבאר כך, דיו לומר שפירות השביעית "חשובים ולא נפסדים". כלומר, התוספות יום טוב מתייחס לקדושה הפנימית של הפירות ולמדרגתם. הרמב"ם מתייחס לפן ממוני. נחדד את דבריו.

נניח שמתקיים קידוש קהילתי. האם ראוי שיבוא אדם וישתה ישירות מאחד מבקבוקי השתייה המוגשים שם, ויניח את הבקבוק? שתיה זו תגרום לבזבוז של כל שאר המשקה שבבקבוק. מצד שני, אין מניעה שאדם זה ישתה את תכולת הבקבוק כולו. אם כך, מדוע ברור לנו שאסור לשתות ישירות מהבקבוק, וכך לפגוע בשאר השתיה, למרות שמותר לשתות את התכולה כולה?

מצד אחד, לכל אחד יש רשות לשתות כדת, אין אונס, איש לפי כוחו ורצונו. מצד שני, ברור שגם לשאר חברי הקהילה יש זכות ליהנות מהאוכל והשתיה המוגשים בקידוש. ישנה הבנה שישנו הסכם חברתי – קח כמה שאתה רוצה, בתנאי שמה שאתה לוקח מנוצל. מי שלוקח מעבר לכך פוגע בהסמכה החברתית, וגוזל את הציבור.

הוא הדין והוא הטעם לעניין פירות השביעית. יש "קידוש קהילתי" רחב שנועד עבור כלל ישראל. כל יבול הארץ בבעלות של כולנו יחד. מצד אחד, זה מאפשר לכל אחד לאכול כאוות נפשו. מצד שני, לקחת (לקצור) ללא ניצול מיטבי (ללא קיום של "לאכלה") זו פגיעה בחוזה החברתי הכללי.

(באחד הטורים הבאים נעסוק בשאלה אם יש לשמור על כבוד חלקי פירות שביעית שניתן לאכול, אך אנשים רגילים להשליך אותם לאשפה, לדוגמא – קליפות שדבוק בהם משהו מהפרי. יש מקום לתלות את השאלה הזו בשתי האפשרויות הללו: מצד הקדושה – לכאורה כל חלק מהפרי עומד בקדושתו, גם אם אנשים אינם רגילים לאכלו. מצד הגזל החברתי – לכאורה אם אנשים אינם רגילים לאכול את החלק הזה של הפרי, החברה אינה רואה בהשלכת החלק הזה של הפרי בזבוז. לכאורה לפי תפיסה זו הדרישה תהיה להתנהל בצורה מחמירה, אך נורמלית. כאמור, נעסוק בשאלה זו באחד הטורים הבאים).

תפיסה שלישית ניתן להעלות מדברי הריטב"א, הכותב את דבריו בשם הרשב"א. באחת היחידות בהמשך נעמיק באיסור הסחורה בפירות השביעית. לפי שיטת חכמי ספרד (הרמב"ן, רשב"א, ריטב"א) אסור לעשות מסחר בפירות שביעית, אך מותר למכור אותם בכדי לקנות מזון אחר. ובכל שלב של ההחלפה, התמורה גם זוכה לקדושת השביעית. כלומר – הכסף הניתן כתמורה לפירות השביעית מתקדש, וכאשר קונים אוכל עם הכסף הזה הכסף חוזר לקדמתו והאוכל מתקדש תחתיו. מהו הרעיון העומד מאחורי זה?

בשנת השמיטה, הקב"ה מזמין אותנו לאכול משלחנו. "כי לי הארץ", ועתה כולכם מוזמנים לאכול ממנה. ישאל אדם: נו, מה יש לך להציע? מתבונן סביבו ורואה מטע תפוזים. הנה, הוזמנתי לאכול תפוזים. אבל אני לא רוצה לאכול תפוזים. אני רוצה לאכול פלאפל. אומר הקב"ה: אין בעיה. תקטוף תפוזים, תמכור אותם בשוק, וקנה במקומם פלאפל.

זה מצביע על שיטה שלישית. המודל אינו כעין הקידוש הקהילתי, ואף מעבר לקדושה הפנימית של הפירות. לפי תפיסה זו, הדרך הנכונה לחשוב על הדברים היא אכילה ישירות משלחן גבוה, להתארח סביב שלחנו של הקב"ה.

יתכן שאין זה בכדי שזו שיטת ראשוני ספרד, שראש וראשון להם הוא הרמב"ן. אם מדובר על אכילה משלחן גבוה, מובן יותר מדוע ישנה מצווה לאכול את פירות השביעית. אנו מהדרים ורוצים להתארח על שלחנו של הקב"ה.

יטען הטוען: הרי זה מה שתמיד קורה. אדם משקה את שדותיו, הקב"ה מגדל את תבואתה, ולבסוף האדם מוכר את הפירות וקונה את כל מה שהוא זקוק לו!

אכן כן. אך פעם בשבע שנים הפירות ניתנים ללא עבודה, ללא הגבלה, ועם קדושת שביעית העוברת מחפץ לחפץ, וכך האדם אינו שוכח שמדובר על מזון שהוא זוכה לו ישירות מהקב"ה. ואכן הטענה נכונה: מטרת השמיטה אינה לדעת שהקב"ה נותן לנו את פירותיו בשביעית. מטרת השביעית היא שנהיה מודעים לכך שהקב"ה נותן לנו את פירותיו בכל שנה ושנה, ובכל יום ויום. פעם בשבע שנים אנו חווים את הדברים בצורה יותר ישירה. אך מטרת השמיטה איננה לחוות את השמיטה פעם בשבע שנים, אלא שחוויה זו תשפיע על היחס שלנו לכל פעם שאנו מברכים את הקב"ה על כל הטוב שהוא מאציל עלינו.

בשבועות הקרובים נעמיק בנושא הזה. קודם לכך, נעמיק במספר תפיסות שונות של הראשונים העומדים בבסיס האיסור הזה.

ראשית, לגבי האיסור עצמו:

הרמב"ן (שכחת העשין ג') אומר שכאשר הרמב"ם מנה את מצוות התורה, הוא שכח למנות את "לאכלה". לאור ניסוחו המורכב של הרמב"ן, חלקו הפרשנים מהי כוונתו. לפי שיטה אחת, כוונתו היא שיש מצווה בעצם אכילת פירות השביעית. לפי השיטה החולקת, כוונתו היא שיש כאן לאו הבא מכלל עשה. כלומר, מי שפוגע בפירות השביעית פוגע ברצון התורה, שפירות השביעית ייאכלו.

מדוע הרמב"ם אינו מונה את "לאכלה"? לשאלה זו ניתנו מספר תירוצים. הגרי"פ פערלא (מחבר פירוש מפורט ומסועף על מניין המצוות של הרס"ג) מבאר באופן הבא: התורה אומרת "את ספיח קצירך לא תקצור ואת ענבי נזירך לא תבצור". משמע שיש איסור מוחלט לקצור, לבצור, או לבצע כל קטיף שהוא בפירות השביעית. אך בפסוק הבא נאמר "והייתה שבת הארץ לכם לאכלה". כיצד ניתן לאכול ללא קצירה ובצירה? על כרחנו יש להסביר את הפסוקים באופן הבא: אסור לקצור אלא אם כן הקציר נעשה על מנת לאכול. מי שקוצר ומאבד את פירות השביעית אינו עובר על איסור "לאכלה", אלא על איסור "לא תקצור", שהרי ההיתר לקצור קיים רק אם זה נעשה "לאכלה".

אנו רגילים לחשוב על איסור הפסד פירות השביעית כאיסור פגיעה בקדושה שבפירות. ובהחלט יש תימוכין לדבר. אך מדברינו האחרונים יש מקום להציע פן נוסף של איסור ההפסד.

בפירושו למשניות על מסכת שביעית (פרק ד משנה י), הרמב"ם כותב שאיסור הפגיעה בפירות הפוטנציאליים בשביעית הוא מעין איסור גזל. בתוספות יום טוב (שם) אומר שאינו מבין איזה צורך יש לרמב"ם לבאר כך, דיו לומר שפירות השביעית "חשובים ולא נפסדים". כלומר, התוספות יום טוב מתייחס לקדושה הפנימית של הפירות ולמדרגתם. הרמב"ם מתייחס לפן ממוני. נחדד את דבריו.

נניח שמתקיים קידוש קהילתי. האם ראוי שיבוא אדם וישתה ישירות מאחד מבקבוקי השתייה המוגשים שם, ויניח את הבקבוק? שתיה זו תגרום לבזבוז של כל שאר המשקה שבבקבוק. מצד שני, אין מניעה שאדם זה ישתה את תכולת הבקבוק כולו. אם כך, מדוע ברור לנו שאסור לשתות ישירות מהבקבוק, וכך לפגוע בשאר השתיה, למרות שמותר לשתות את התכולה כולה?

מצד אחד, לכל אחד יש רשות לשתות כדת, אין אונס, איש לפי כוחו ורצונו. מצד שני, ברור שגם לשאר חברי הקהילה יש זכות ליהנות מהאוכל והשתיה המוגשים בקידוש. ישנה הבנה שישנו הסכם חברתי – קח כמה שאתה רוצה, בתנאי שמה שאתה לוקח מנוצל. מי שלוקח מעבר לכך פוגע בהסמכה החברתית, וגוזל את הציבור.

הוא הדין והוא הטעם לעניין פירות השביעית. יש "קידוש קהילתי" רחב שנועד עבור כלל ישראל. כל יבול הארץ בבעלות של כולנו יחד. מצד אחד, זה מאפשר לכל אחד לאכול כאוות נפשו. מצד שני, לקחת (לקצור) ללא ניצול מיטבי (ללא קיום של "לאכלה") זו פגיעה בחוזה החברתי הכללי.

(באחד הטורים הבאים נעסוק בשאלה אם יש לשמור על כבוד חלקי פירות שביעית שניתן לאכול, אך אנשים רגילים להשליך אותם לאשפה, לדוגמא – קליפות שדבוק בהם משהו מהפרי. יש מקום לתלות את השאלה הזו בשתי האפשרויות הללו: מצד הקדושה – לכאורה כל חלק מהפרי עומד בקדושתו, גם אם אנשים אינם רגילים לאכלו. מצד הגזל החברתי – לכאורה אם אנשים אינם רגילים לאכול את החלק הזה של הפרי, החברה אינה רואה בהשלכת החלק הזה של הפרי בזבוז. לכאורה לפי תפיסה זו הדרישה תהיה להתנהל בצורה מחמירה, אך נורמלית. כאמור, נעסוק בשאלה זו באחד הטורים הבאים).

תפיסה שלישית ניתן להעלות מדברי הריטב"א, הכותב את דבריו בשם הרשב"א. באחת היחידות בהמשך נעמיק באיסור הסחורה בפירות השביעית. לפי שיטת חכמי ספרד (הרמב"ן, רשב"א, ריטב"א) אסור לעשות מסחר בפירות שביעית, אך מותר למכור אותם בכדי לקנות מזון אחר. ובכל שלב של ההחלפה, התמורה גם זוכה לקדושת השביעית. כלומר – הכסף הניתן כתמורה לפירות השביעית מתקדש, וכאשר קונים אוכל עם הכסף הזה הכסף חוזר לקדמתו והאוכל מתקדש תחתיו. מהו הרעיון העומד מאחורי זה?

בשנת השמיטה, הקב"ה מזמין אותנו לאכול משלחנו. "כי לי הארץ", ועתה כולכם מוזמנים לאכול ממנה. ישאל אדם: נו, מה יש לך להציע? מתבונן סביבו ורואה מטע תפוזים. הנה, הוזמנתי לאכול תפוזים. אבל אני לא רוצה לאכול תפוזים. אני רוצה לאכול פלאפל. אומר הקב"ה: אין בעיה. תקטוף תפוזים, תמכור אותם בשוק, וקנה במקומם פלאפל.

זה מצביע על שיטה שלישית. המודל אינו כעין הקידוש הקהילתי, ואף מעבר לקדושה הפנימית של הפירות. לפי תפיסה זו, הדרך הנכונה לחשוב על הדברים היא אכילה ישירות משלחן גבוה, להתארח סביב שלחנו של הקב"ה.

יתכן שאין זה בכדי שזו שיטת ראשוני ספרד, שראש וראשון להם הוא הרמב"ן. אם מדובר על אכילה משלחן גבוה, מובן יותר מדוע ישנה מצווה לאכול את פירות השביעית. אנו מהדרים ורוצים להתארח על שלחנו של הקב"ה.

 יטען הטוען: הרי זה מה שתמיד קורה. אדם משקה את שדותיו, הקב"ה מגדל את תבואתה, ולבסוף האדם מוכר את הפירות וקונה את כל מה שהוא זקוק לו!

אכן כן. אך פעם בשבע שנים הפירות ניתנים ללא עבודה, ללא הגבלה, ועם קדושת שביעית העוברת מחפץ לחפץ, וכך האדם אינו שוכח שמדובר על מזון שהוא זוכה לו ישירות מהקב"ה. ואכן הטענה נכונה: מטרת השמיטה אינה לדעת שהקב"ה נותן לנו את פירותיו בשביעית. מטרת השביעית היא שנהיה מודעים לכך שהקב"ה נותן לנו את פירותיו בכל שנה ושנה, ובכל יום ויום. פעם בשבע שנים אנו חווים את הדברים בצורה יותר ישירה. אך מטרת השמיטה איננה לחוות את השמיטה פעם בשבע שנים, אלא שחוויה זו תשפיע על היחס שלנו לכל פעם שאנו מברכים את הקב"ה על כל הטוב שהוא מאציל עלינו.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר