שנת תשפ"ב | שבת פרשת אמור

חמדת שנת השבע: שלוש סעודות הנאכלות מהפירות החייבים בביעור

בשבוע שעבר התחלנו את לימוד סוגיית ביעור פירות השביעית.

המשנה (מסכת שביעית פרק ט משנה ח) מתארת את השלב הראשון של הביעור: חלוקת מזון שלוש סעודות לכל אדם (כולל מי שהפירות בידו). מהי משמעותו של היתר זה, לקחת מזון שלוש סעודות בזמן הביעור של יבול השביעית ?

המאירי (על מסכת פסחים דף נב ע"א) מבאר שניתן לחלק ביום הביעור מזון שלש סעודות למי שיאכלם בו ביום, ולאחר מכן יקיים את  הביעור.

הרב עמאר (בשו"ת כרם שלמה) מבין שכוונתו היא שזו הזדמנות אחרונה לאכול מהיבול כפירות שביעית לפני קיום חובת הביעור. מותר לקחת את מה שייאכל באותו היום, ולאחר מכן יש לבער.

בתורת זרעים (של הרב אריה פומרנציק, תלמיד החזון איש) (גם על סמך לשון הרמב"ם) מגדיר באופן דומה, אך מטעם אחר: מדובר על יום הביניים. מצד אחד, זהו יום הביעור. מצד שני, חובת הביעור טרם הסתיימה. לכן מותר לקחת את הפירות ולבער אותם ביום הזה על ידי אכילתם. האכילה היא חלק מן הביעור שמותר לעשות ביום הזה.

כלומר: לפי הרב עמאר, שלוש הסעודות הן הזדמנות אחרונה ליהנות מפירות השביעית לפני הביעור.

לפי התורת זרעים, שלוש הסעודות הנאכלות באותו היום הן חלק מהביעור.

מעשית שניהם יסכימו שמותר לקחת פירות שייאכלו באותו היום, ולאכול אותם באותו היום בלבד.

פוסקים רבים חולקים על כך:

החזון איש (הלכות שביעית סימן יא אות ו) אומר שמותר לקחת את הכמות האובייקטיבית המתאימה לשלוש סעודות, ולאחר מכן אין הגבלת זמן לסיום אכילת הפירות הללו. כדבריו פוסק הרב קנייבסקי (דרך אמונה שביעית פרק ז ס"ק יד טו נח). בהמשך לזה נדרש הרב קרליץ להגדיר מהי כמות אובייקטיבית: כמות פרי או ירק שאנשים עשויים לאכול בשלוש סעודות. הוא מגדיר כך: מספר הפירות והירקות שאדם עשוי לאכול אם זו כל סעודתו. לדוגמא: נניח שאדם אוכל פירה תפוחי אדמה לארוחתו. נניח שבכדי לייצר את הפירה זקוקים לשלושה תפוחי אדמה. עבורו שלוש סעודות הם תשע תפוחי אדמה. בהנחה שהוא יאכל גם מאכלים אחרים, יתכן ויאכל את תפוחי האדמה בתשע ארוחות שונות, אך אין זה משנה את ההגדרה הבסיסית.

לעומת זאת, אדם לעולם לא יאכל רק שום בארוחה. לכן יש לאמוד מה הכמות המקסימלית של שום שאדם יאכל בארוחה.

כל החשבון הזה נצרך, כמובן, רק לפי שיטת החזון איש והרב קנייבסקי. לפי הרב עמאר והתורת זרעים מותר לקחת את הכמות שיאכל באותו היום, בלבד.

הרב משה יצחק דייטש (מחכמי בני ברק שחיבר פירוש לירושלמי בשם "זיו הים") מוכיח את שיטת החזון איש: לכאורה אם זהו יום הביעור, כבר היום אסור לאכול את הפירות ללא ביעור. אם מותר לאכול את הפירות ללא ביעור היום, מדוע שיהיה אסור לאכול את הפירות בשבוע הבא?

אמנם זו ראיה חביבה, אך היא רק מוסיפה לנו קושיה: אם זמן הביעור הגיע, ואסור לאכול את הפירות (לפחות עד שיבער), מדוע מותר לאכול את שלושת הסעודות, ביום זה או בימים הבאים?

המקדש דוד (הרב דוד רפפורט, ראש ישיבת "אוהל תורה" בברנוביץ. נספה במחנה עבודה בסיביר במלחמת העולם השנייה) מסביר שגם לפי שיטה זו, מדובר על תחילת הביעור. אך באופן שונה מהאופן של התורת זרעים. נבאר את דבריו:

לפני הביעור מותר לכל אחד לקחת מיבול השביעית לפי ראות עיניו. בהגיע זמן הביעור, כלומר כשהיבול כבר אינו זמין לבעלי החיים בשדות, חלוקת שלוש סעודות מאפשרת להשיב את החלוקה ההוגנת בין האנשים. לכן הכמות איננה מוגדרת לפי השאלה למה אני זקוק, אלא לפי השאלה איזו כמות מותר לי למנוע מהאחרים. מכיוון שעלי להשיב את ההוגנות של חלוקת הפירות, יש כמות, אובייקטיבית, שמותר לי גם לקחת לעצמי, וגם לתת את הכמות הזאת לקרובי ואוהבי. גם לי ולהם יש זכות בפירות, ולכן את הכמות המינימלית הזאת מותר לכל אחד מאתנו לקחת. מכיוון שמדובר בשלב המשיב את החלוקה ההוגנת, הכמות שמותר לקחת מדודה אובייקטיבית, ולאחר שלקחתי לעצמי את הכמות הזאת, אין הגבלת זמן לסיום אכילת היבול. החשיבה שהאכילה מוגבלת בזמן מבוססת על עיקרון של "הזדמנות אחרונה" לאכילת הפירות לפני הביעור. אך לפי הבנה זו, מטרת החלוקה היא שונה. מטרת החלוקה היא השבת החלוקה ההוגנת בין האנשים. כל אדם מקבל את מנתו, וכעת ינצל את המנה הזו כרצונו.

בשנת השמיטה אנו אוכלים מידו הרחבה של הקב"ה. נשווה את הדברים לחג הסוכות: בחג הסוכות אנו מצווים לשבת ב'צילא דמהימנותא' – בצל השכינה, לחסות בסוכתו של הקב"ה, ולהרגיש כאורחיו. גם בשמיטה אנו אורחים של הקב"ה. "כי לי הארץ". הארץ שבה לקב"ה, והוא מזמין את כולנו לאכול את תבואתה. אם כך, לכאורה היה נכון לאכול את היבול בשדה (כמו שחובה לסעוד את הסעודות בסוכה). אומרת התורה "מן השדה". מותר לאכול את היבול בכל מקום. מצד שני, המודעות שהיבול מגיע "מן השדה" מחייבת לשמור על קשר עם השדה. כל עוד יש יבול בשדה, האכילה בבית נחשבת כנספחת, כמעין 'לוויין', של אכילה מן השדה. אבל אם אין יבול בשדה, הבית מנותק מהשדה. האדם כבר אינו האורח של הקב"ה, הסעודה נגמרה. לכן יש לכלות את היבול מביתנו.

בשונה מהדרשה החברתית הקודמת, דרשה זו היא דרשה רוחנית. כלומר, דרשה העוסקת בקשר בינינו לבין ריבונו של עולם. הדרשה תובעת מאתנו להיות מודעים לכך שכל אכילה שאנו אוכלים בשנת השמיטה היא אכילה מתוך ידו הרחבה של הקב"ה.

בהקשר של הפרחים הזכרנו את הסברא שיש קדושת שביעית רק בדברים המתכלים בשמיטה (ראו שם את מחלוקת הראשונים על גבולות העניין). רעיון הדרשה שם דומה. מטרת השמיטה היא לאכול מתוך ידו הרחבה של הקב"ה, כאן ועכשיו, זו לא חנות מזכרות.

אם כך, אנו רואים שחובת הביעור מבוססת על שני עקרונות: על העיקרון החברתי של השמיטה, ועל העיקרון של אכילה מידו הרחבה של הקב"ה. הביעור נועד לשמר את שני הדברים.

בשבוע הבא נעיין בהשלכות הלכתיות להבחנה בין שני הפנים של חובת ביעור
פירות השביעית.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר