שנת תשפ"ג| שבת פרשת וישלח

הלכה פסוקה: תשלום דמי תיווך כשלא נחתם הסכם תיווך והדירה היתה מוּכּרת לשוכר

'ארץ חמדה גזית' ירושלים / תמוז תשפ"ב / תיק 82097

דיינים: הרב מבורך טויטו, הרב דניאל לונצר, הרב דניאל מן 

מקרה בקצרה: הנתבעת ובעלה התעניינו בשכירת דירה. לפני כחצי שנה הם ראו את הדירה שבבעלותה של חברה של הנתבעת (להלן, הדירה). הצדדים לא הגיעו להסכמה לגבי שכר הדירה והדירה הושכרה לאדם אחר. סוכם ביניהן כי במידה והדירה תועמד להשכרה, בעלת הדירה תעדכן את הנתבעת. לאחר זמן מה השוכר של הדירה הגיע למסקנה כי הוא לא רוצה להמשיך לשכור, אך לא הודיע על כוונתו לבעלת הדירה אלא למתווך, הוא התובע. המתווך פרסם את הדירה בקבוצת וואטספ אך לא כתב את הכתובת האמיתית של הדירה אלא כתובת אחרת. הנתבעים הגיעו לפגישה עם המתווך, אך עוד לפני שראו את הדירה, הבינו כי מדובר באותה דירה השייכת לחברה של הנתבעת. כאשר התובע רצה להחתים את הנתבעת ובעלה על הסכם תיווך הם סירבו, בטענה שהם מכירים את הדירה כבר. הם פנו לבעלת הדירה ושכרו ממנה את הדירה.
התובע תובע מהנתבעת דמי תיווך בשיעור שכירות חודשית, בסך 7000 ₪ + מע"מ, בטענה שהם שכרו את הדירה דרכו, והוא היה "הגורם היעיל" בעיסקה. לעומת זאת הנתבעת טוענת שהיא הכירה את בעלת הדירה קודם, וסביר להניח שהיא היתה יודעת על הדירה מיד כשבעלת הדירה עצמה היתה יודעת על כך שהשוכר רוצה לעזוב. בנוסף כיון שהם לא חתמו עם התובע על הסכם תיווך הם אינם חייבים לשלם . למרות זאת הם הציעו לתובע לשלם לו 1000 ₪ כפשרה, אך הנתבע רצה פסיקה לפי שורת הדין.

פסק הדין: הנתבעים פטורים מלשלם לתובע.

נימוקים בקצרה:

א.  מסגרת הלכתית ומשפטית

התובע הוא מתווך והנתבעת ביקשה ממנו שירותי תיווך. לפי ההלכה הסכם תיווך נכרת בדיבור, אך לפי חוק המתווכים (9א) במידה ולא נחתם הסכם תיווך כתוב, אין חיוב לשלם על התיווך. חוק המתווכים מקובל על בית הדין על בסיס ההלכה ש"דינא דמלכותא דינא", למרות זאת נפסק בבית הדין (לדוגמה בתיקים 70003, 72059) שאדם שהזמין שירותי תיווך ממתווך יהיה חייב בתשלום דמי תיווך, ואדם שקיבל שירותי תיווך ללא שהזמין יהיה חייב לשלם לפי ההנאה שהיתה לו מהתיווך. 

ב.  תרומת התובע לכריתת הסכם השכירות

מתווך זכאי לתשלום על פי ההלכה והחוק כאשר הוא הביא לכריתת הסכם. במקרה דנן, לא ברור כלל שהתובע היה "גורם יעיל" שהביא לכריתת הסכם שכירות הדירה. שכן לטענת הנתבעת בעלת הדירה שהיא חברתה, הודיעה להם כי במידה והדירה תועמד להשכרה היא תודיע להם על כך, ואף שיתכן שדבר זה לא היה קורה, הרי שלכל הפחות יש ספק בדבר, בכל מקרה התובע סירב לשמוע את עדותה של בעלת הדירה טלפונית.

לסיכום, דעת בית הדין היא שקיים ספק האם פעולת התובע הועילה לנתבעת בעסקת השכירות. 

ג.  היעדרו של הסכם בכתב בין הצדדים

הנתבעת טענה כי היא פטורה מלשלם לתובע כיוון שלא חתמה על הסכם תיווך, ועל פי החוק, במקרה כזה המתווך אינו זכאי לדמי תיווך. לטענת התובע אין זה משנה שהם לא חתמו, משום שהוא היה ה"גורם היעיל". בית הדין קבע כי דרישת הכתב בחוק, שכוללת גם את תיאור הנכס, היא דרישה מהותית. במקרה זה ברור שאם התובע היה כותב את כתובת הנכס היו הנתבעים מסרבים לחתום על הסכם תיווך, שהרי הם הכירו את הדירה.

אשר על כן, כיוון שהתובע לא החתים את הנתבעים על הסכם תיווך הוא אינו זכאי לקבל דמי תיווך עבור שכירות הדירה.

ד.  חיוב סכום כסף כפשרה

בית הדין סבור כי במקרה זה אין לחייב סכום כסף על ההנאה הממונית שגרם התובע לנתבעים. זאת, משום שהתובע לא גרם לנתבעת כל הנאה ממונית. למרות זאת הנתבעים הציעו לשלם לתובע 1,000 ₪ כפשרה, אלא שכיון שהתובע סירב לפתרונות של פשרה, וביקש להעמיד את הפסיקה על עיקר הדין הוא לא זכאי לתשלום זה, מה גם שהפשרה לא תוביל לשלום בין הצדדים.
לכן בית הדין פטר את הנתבעת מתשלום במסגרת פשרה.

למעבר לפסק הדין

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר