|
שנת תשס"ג | שבת פרשת בחוקותי"משפט החרם"בפרשתנו מצוי פסוק קשה ותמוה " כָּל חֵרֶם אֲשֶׁר יָחֳרַם מִן הָאָדָם לֹא יִפָּדֶה מוֹת יוּמָת" (ויקרא כ"ז כט). על איזה דין ב התוספתא אכן מסבירה פסוק זה כמקור לכך שאין אפשרות להימלט מעונש מיתה שנגזר על ידי בית דין, על פי כללי המשפט העברי, באמצעות "פדיון נפש" וז"ל "כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה אלו חייבי מיתות בית דין" (תוספתא ערכין פרק ד הלכה לד). מה שקשה על התוספתא הוא, מדוע מופיע דין זה באמצע פרשית ערכין? וצ"ל כי היות ומצאנו בפרשית ערכין עקרון שמשמעותו הקדש יוצא לחולין (במקרים מוגדרים) באמצעות מתן ערכו, היינו יכולים לחשוב שניתן ליישם עקרון זה, גם כדי לפדות נפשם של חייבי מיתות בית דין, קמ"ל שלא! "מוֹת יוּמָת". כדי להימנע מקושי זה רש"י במקום, בעקבות הגמרא (כתובות לז ע"ב) מסביר אכן את הפסוק כחלק מפרשת ערכין וז"ל " היוצא ליהרג ואמר אחד ערכו עלי, לא אמר כלום: מות יומת - הרי הולך למות, לפיכך לא יפדה אין לו לא דמים ולא ערך". הקושי לפי פירוש זה הוא שהביטוי "מוֹת יוּמָת" איננו מוסבר כפשוטו כציווי אלא כתיאור עובדה. אחת התעלומות במשפט העברי היא השאלה, מה מקור סמכותו של המלך לדון באופן כללי ועוד יותר קשה מניין נובעת סמכותו לדון כמובן שהמלך חייב בזהירות גדולה בבואו ליטול סמכות זו ולנצלה רק כנגד "המורדים לכלותם או על העובר גזירתם ותקנתם" (רמב"ן שם). לפי דברי הרמב"ן זו הייתה טעותו של יפתח הגלעדי בדבר בתו, לכן מדגיש הוא "אבל לחול הנדר לעשות עולה מדבר שאין ראוי לה' חס וחלילה" (שם). הבה נתפלל לחזרתה של מלכות ישראל ו לראש העמוד
הדפסת עמוד
שליחת קישור לחבר
|
מדורים נוספים בגיליון זה: |