שנת תשס"ג | שבת פרשת שופטים

שו"ת במראה הבזק

(מתוך ח"ד)
פדואה, איטליה                 Padua, Italy
אלול התשנ"ט

אמירת קדיש על אדם שנעלם ואשתו עדיין בעיגונה

שאלה
לפני כמה חודשים חבר בקהילתנו טבע-נעלם בים באיזור קוסטה ריקה - מים שאין להם סוף. גופתו לא נמצאה עד היום, לצערנו.
אשתו, בנו, בתו ואחותו ראו את התשובה שפרסמתם בשו"ת במראה הבזק ח"א תשובה סח (לו5- במהדורה ראשונה). ושם פסקתם שאין לנהוג אבילות כל עוד האשה בעגינותה כדי שלא יבואו להתירה על סמך מנהגי האבילות.
מצב זה גורם להם צער רב והם מאוד מעונינים שהבן יאמר קדיש ויארגן לימוד בציבור לעילוי נשמת אביו. כמו כן הם מעונינים להקים מצבה ליד קברי אבות. כל זה יעזור להם קצת ב"נחמתם".
אשתו איננה מבקשת רשות להינשא והיא מחכה בסבלנות לפסק בית הדין בנושא.
האם אני רשאי להיענות לבקשתם?
 
תשובה
I.       צריך לדעת שהכבוד האמיתי לנפטר הוא מה שציוו התורה וחכמיה, וכשם שנצטווינו להתאבל על נפטר, כך נצטוונו במקרה דנן שלא לנהוג מנהגי אבלות[i], ומעין מה שמצאנו, שחג מבטל אבילות. אם הבנים רוצים לעשות כבוד לאב, יכולים הם לצום באחד הצומות המקובלים, כמו עשרה בטבת, ולכוון גם לזכר האב[ii].
II.    אם הרב רואה שיש צורך גדול בדבר, והנתונים הם שקרוב לוודאי אכן האב נהרג, כמו במים שאין להם סוף - אף שלכתחילה אין מתירים לאישה להינשא, יש על מי לסמוך להתיר לקבוע יום יארצייט ולהגיד קדיש וכל דבר שאין מזכירים בו את שמו של הנעדר[iii], אבל בדבר שמזכירים את שמו[iv] יש להחמיר.
III. צריך לוודא שייכתב בפנקסי הקהילה, שאישה זו היא עדיין עגונה ואיננה מותרת להינשא.
מצוה רבה על בית-הדין לטפל בע

[i]  עיין בשו"ע (יורה דעה סי' שעה ס"ז) ובש"ך (שם) המדייק שלהכי נקט מים שיש להם סוף, לדייק שבמים שאין להם סוף אין מתאבלים עליו כלל, וכן כתב "בית יוסף" בשם העיטור בשם תש' הרי"ף, וכן כתב רמ"א (אבן העזר סי' יז סעיף ה) שאשתו אסורה ללבוש שחורים או להספיד, כל זמן שאין עדות שהיא ראויה להינשא.
[ii]  במיוחד אם הבנים אינם שומרי תורה ומצוות, ועתה הם יצומו בצום זה לכבוד האב, או יבואו להתפלל בתפילות שאין הם רגילים בהן.
[iii]  עיין שם ב"פתחי תשובה" המביא דעות לחלק בין אבילות לאמירת קדיש, ומסיק — מאחר שרשב"א ורמב"ן ור"ם וטור ומרדכי כולם בחדא שיטה קיימו - לחייב באבילות על-פי רובא (וחולקים על הרי"ף), ומה גם בעניין אמירת קדיש שאינו דומה כל כך לאבילות, כמבואר בשו"ת "שבות יעקב". וכן פסק בשו"ת "ציץ אליעזר" (חלק ג סי' ג) במקרה שקרוב לוודאי טבע במים שאין להם סוף.
[iv]  בספר "ילקוט יוסף" (ח"ז עמ' רלח-רלט) כתב שאין לנו לזוז מדעת מרן המחבר שבמים שאין להם סוף אין מתאבלים, אלא ברווק ואישה שמתה הקלו להתאבל, שאין בהם החשש לתקלה, אף-על-פי שיש כמה וכמה אחרונים שהחמירו גם ברווק, גזירה אטו נשוי (דעותיהם מובאות ב"פתחי תשובה" שם). ועיין בשו"ת "במראה הבזק" (ח"א תשובה סח במהדורה ראשונה). וכתב בעל ה"כנסת הגדולה" (סי' שלט, הג' הטור אות ו) ששאני הספד והשכבה שמזכירים שמו של המת, וכן לבישת שחורים שלובשת בגדי אלמנותה שמת בעלה, שזהו מה שהזכיר רמ"א באבן העזר, אבל באבלות (שלא כמו בלבישת שחורים) "שמא על מת אחר היא מתאבלת", וכן אפשר לומר לעניין קדיש — שמא על מת אחר הוא אומר קדיש. ואם כן יש לומר שגם לריב"ש ולמרן "בית יוסף" מותר להתאבל ולומר קדיש. ובשו"ת "שי למורא" (סוף סי' טז) כתב שעכשיו, שהדבר מפורסם שאין להתיר אישה להינשא אלא במושב בית-הדין, ואחר מתינות בדין, מריצים הרבנים איגרותיהם זה לזה עד שיוצא הדבר בהיתר — אין לחוש שמא יתירוה להינשא משום שתנהג אבילות, ולכן נראה לסמוך על כל הנ"ל ולהתיר לומר קדיש ודברים שאין מזכירים בהם את שם הנפטר, וכעין הסברה שהזכיר שו"ת "ציץ אליעזר" הנ"ל לעניין נעדר שעל-פי השערה נהרג (ולא שיש סבירות גבוהה שנהרג), ומה גם שכותבים בפנקסי הקהילה, שאישה זו עגונה ואינה מותרת להינשא.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר