|
 שנת תשס"ב | שבת פרשת ויקהל פיקודיהתורה והמדינה (מעזבונו של מרן הגר"ש ישראלי זצ"ל)"הוכח תוכיח" - בין אדם למקום!לעומת הרמב"ם, ה"חינוך" ומהר"י וייל הסוברים שמצוות "הוכח תוכיח" שייכת לתחום של "בין אדם לחברו" נראה שהריטב"א והנימוקי יוסף הרא"מ והמג"א סוברים שהיא שייכת לתחום של "בין אדם למקום". הגמרא מביאה "ואמר רבי אילעא משום ר' אלעזר בר' שמעון כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע רבי אבא אומר חובה שנאמר אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך".(יבמות סה ע"ב) מעירים על כך הריטב"א והנימוקי יוסף פירוש: לרבים (ואותם אין להוכיח במקום שלא יקבלו) אבל לחבירו (חייב להוכיח) עד הכאה (כלומר גם במקום שחבירו עלול להכותו אם יוכיחו) כדאמרינן בערכין (דף טז ע"ב)". מדייק מכאן מרן הגר"ש ישראלי זצ"ל כי מוכח שהחובה היא כלפי שמיא, שהרי אם החובה הייתה כלפי חבירו, מה לו להוכיחו אם ברור לו שלא ישמע, ולמה חייב לעשות זאת גם במחיר שיוכה. לכן צריך לומר שמצוות תוכחה משמעותה שמירה על כבוד שמים, שהרי לא יתכן, לדעתם, שיהודי יוכל לסבול מרד כלפי שמיא ללא תגובה ומחאה. על דברי הרמב"ם (ה' דעות פ"ו ה"ז) ????מביא הגהות מימוניות בשם הרא"מ שבמקום שברור שהחוטא לא יקבל התוכחה פטורים הנוכחים מאחריותם כלפיו הנובעת מדין "ערבות". אמנם אין הם פטורים ממצוות "הוכח תוכיח". על דברי השו"ע והרמ"א "נשים שאוכלות ושותות עד שחשכה, והן אינן יודעות שמצוה להוסיף מחול על הקדש, אין ממחין בידן כדי שלא תבואו לעשות בזדון. הגה: וה"ה בכל דבר איסור אמרינן: מוטב שיהיו שוגגין ולא יהיו מזידין; ודוקא שאינו מפורש בתורה, אע"פ שהוא דאורייתא; אבל אם מפורש בתורה, מוחין בידן (ר"ן דביצה ורא"ש בשם העיטור). ואם יודע שאין דבריו נשמעין, לא יאמר ברבים להוכיחן, רק פעם אחת, אבל לא ירבה בתוכחות מאחר שיודע שלא ישמעו אליו; אבל ביחיד חייב להוכיחו עד שיכנו או יקללנו. (ר"ן ס"פ הבע"י)" (או"ח תרח ס"ב) מעיר המגן אברהם " ואם יודע (שאין דבריו נשמעין) - ודוקא כשברור לו ודוקא כשהחוטא שוגג אבל אם החוטא מזיד נהי דמי שאינו מוכיחו אינו נענש כמותו מ"מ עובר על מ"ע דהוכיח תוכיח וחייב להוכיחו עד שינזוף בו החוטא". מוכח שגם לדעתם מצוות תוכחה היא חובה מגדר "בין אדם למקום" ולכן אין זה רלונטי אם ישמע ויקבל המוכח אם לאו.  לראש העמוד הדפסת עמוד שליחת קישור לחבר |
|
