|
 שנת תשס"ב | שבת פרשת אחרי מות קדושיםהתורה והמדינה (מעזבונו של מרן הגר"ש ישראלי זצ"ל)"מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין"הגמרא במסכת ביצה קובעת "הנח להם לישראל, מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין" (ל ע"ב). נשאלת השאלה אימתי ומה הם הגדרים ההלכתיים של כלל זה, והרי לכלל זה השפעה גם על הלכות תוכחה. למסקנת הסוגיא שם כלל זה נאמר גם לגבי איסורי תורה. לכאורה הכללה גורפת זו גוררת אחריה הגבלה של מצוות תוכחה רק למקום שברור שהתוכחה תועיל או לחילופין רק למקום שברור שהעובר כבר במצב של מזיד. כדוגמא לאיסור דאורייתא שלגביו חל הכלל, מביאה הגמרא "דהא תוספת יום הכפורים דאורייתא הוא, ואכלי ושתו עד שחשכה ולא אמרינן להו ולא מידי" (שם).כמו שמצינו בסוגיא ביומא (פא עמוד ב) שיש חיוב מן התורה להוסיף על יום הכיפורים "ועניתם את נפשתיכם בתשעה לחדש, יכול יתחיל ויתענה בתשעה - תלמוד לומר בערב. אי בערב - יכול משתחשך - תלמוד לומר בתשעה. הא כיצד? מתחיל ומתענה מבעוד יום. מכאן שמוסיפין מחול על הקודש. ואין לי אלא בכניסתו, ביציאתו מנין? תלמוד לומר (ויקרא כ"ג) מערב עד ערב". אף על פי כן לא מוחים ביד מי שלא נוהג כך כדי לא להופכו משוגג למזיד. הרא"ש בשם בעל העיטור (ביצה פ"ד סי' ב) טוען שכל דברי הגמרא נאמרו רק בהלכות מדאורייתא שלא נאמרו במפורש כמו תוספת עינוי ביום הכיפורים אבל בהלכות הכתובות בתורה במפורש חייב למחות גם במחיר של הפיכת העבריין למזיד עד שיפרוש מן העבירה. וז"ל "כתב בעל העיטור דוקא במידי דאתי מדרשא כגון תוספת עינוי דיום הכפורים אבל במידי דכתיבא באורייתא בהדיא מחינן בהו וענשינן להו עד דפרשי". צריך ביאור מה עומד מאחורי חילוקו של בעל העיטור. מדוע יש חילוק לעניין "מוטב שיהיו שוגגין" בין מה שכתוב במפורש בתורה למה שנלמד מדרשה? עונה על כך מורינו ורבינו הגר"ש ישראלי וז"ל "וצ"ל שעיקר הדבר תלוי בזה (שבעל העיטור) מסיק "מחינן וענשינן להו עד דפרשי". כלומר שבעל העיטור סובר שההלכה שמכים מי שאינו מקיים מצוות (כתובות פו ע"א/ע"ב) נאמרה רק בדברים המפורשים בתורה. לכן אין בעיה במקרים כאלה למחות בשוגג, כי ברור שלא יהפוך למזיד כי יכוהו עד שיקיים. אבל במה שלא פורש בתורה אין מכים אותו ועל כן גם צריך זהירות שלא להופכו למזיד.  לראש העמוד הדפסת עמוד שליחת קישור לחבר |
|
