|
 שנת תשס"ב | שבת פרשת אמורהתורה והמדינה (מעזבונו של מרן הגר"ש ישראלי זצ"ל)"מוטב שיהיו שוגגין"בשבוע שעבר הגענו למסקנה לשיטת בעל העיטור כי הכלל "מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין" תקף במקרים הבאים: 1. בכל איסור שלא נתפרש בתורה, אע"פ שהוא איסור תורה, כיון שלשיטתו אי אפשר לכפות על זה. 2. במצב שאי אפשר לכפות (בגלל סיבות צדדיות) גם על איסור המפורש בתורה. לפי זה אסור למחות בשני המקרים הנ"ל כי הנזק גדול מן התועלת ואנו עלולים להפוך את העובר בשוגג למזיד. נעבור עכשיו לשיטת הרמב"ם וז"ל:"נשים שאוכלות ושותות עד שחשיכה והן אינן יודעות שמצוה להוסיף מחול על הקדש אין ממחין בידן שלא יבואו לעשות בזדון, שהרי אי אפשר שיהיה שוטר בבית כל אחד ואחד להזהיר נשיו, והנח להן שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין, וכן כל הדומה לזה"(ה' שביתת עשור פ"א ה"ז). הרמב"ם אינו מזכיר את החילוק בין איסור המפורש בתורה לאיסור שאיננו מפורש. מו"ר הגר"ש ישראלי זצ"ל מסביר את כוונת הרמב"ם בדרך זו "וכן כל הדומה לזה-יכול להתפרש לעניין דברים שנהגו בו העולם היתר, שמתוך כך ברור הדבר שלא תועיל המחאה" (עמוד הימני סי' י סע' ד אות ד). לכן מוסיף הרמב"ם "שהרי אי אפשר שיהיה שוטר בבית כל אחד…", וכוונתו היא "כי בעבירה שפרצה בכל הציבור אין לנו אפשרות להשתלט על כולם באמצעי כפיה ועונש ואין כוחנו אלא בפה ובזה הרי לא ישמעו לנו ונמצאים נעשים מזידים, (ובמקרה כזה אין מצוות תוכחה כלל)"(שם). מסכם מו"ר נושא זה "חייבים להמנע מתוכחה כשמסתבר שעל ידי דיבורינו נחמיר את מעשי העבירה של העבריינים. וזה בעבירה שהצבור דש בה וברור לנו שדיבורינו לא יעזרו. כל זה בתנאי שאין בידינו אמצעי כפיה ממשיים אם מצד שהדין אינו מרשה זאת בדבר שאינו מפורש בתורה לשיטת בעל העיטור ואם מצד שהאפשרות של הוצאה לפועל אינה קיימת, לשיטת הרמב"ם" (שם).  לראש העמוד הדפסת עמוד שליחת קישור לחבר |
|
