דף הבית > עלון שבועי - חמדת ימים > ארכיון

שנת תשס"ח | שבת פרשת בחוקותי

הדין והפשרה

שער לדין

הרב יואב שטרנברג

המשנה במסכת סנהדרין (דף ו:) עוסקת בשאלה, האם יש להעדיף לדון על פי הדין או שמא רצוי לעשות פשרה:

"רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר: אסור לבצוע (=לעשות פשרה), וכל הבוצע הרי זה חוטא, וכל המברך את הבוצע הרי זה מנאץ, ועל זה נאמר: בצע ברך נאץ ד'. אלא יקוב הדין את ההר, שנאמר: כי המשפט לאלקים הוא, וכן משה היה אומר יקוב הדין את ההר, אבל אהרן אוהב שלום ורודף שלום, ומשים שלום בין אדם לחבירו, שנאמר: תורת אמת היתה בפיהו ועולה לא נמצא בשפתיו בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון... רבי יהושע בן קרחה אומר: מצוה לבצוע, שנאמר: אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם. והלא במקום שיש משפט אין שלום, ובמקום שיש שלום אין משפט. אלא איזהו משפט שיש בו שלום? הוי אומר: זה ביצוע".

לדעת רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי, הדין עדיף – יקוב הדין את ההר. אולם, דעתו של רבי יהושע בן קרחה היא שהפשרה עדיפה.

מאידך, בית הדין אינו רשאי לכפות פשרה על הצדדים, אלא רק להציע להם לעשות פשרה. גם הסכמה של הצדדים לעשות פשרה אינה מחייבת אותם, כל זמן שלא עשו קניין על כך. למעשה, כמעט בכל שטר בוררות בבתי הדין כיום, בעלי הדין מאפשרים לדיינים לפסוק גם על פי פשרה, ועל פי שיקול דעתו של בית הדין. החתימה על שטר הבוררות דינה כקניין, ובעלי הדין אינם יכולים לחזור בהם ממנה.

מטרות הפשרה

כפי שכבר כתבנו, הפשרה כוללת הן את הדין והן את השלום. באיזה אופן בא הדבר לידי ביטוי?

הרב קוק (אורח משפט חושן משפט סי' א) מציין אחת ממטרותיה של הפשרה: "הדרך האחר הוא שאם יראו שהדין הוא נגד היושר השכלי לפי מצב הענין, שאז כיון שיש בידם לעשות פשרה, יש מצוה דצדק צדק תרדוף בין לדין בין לפשרה".

דהיינו, הפשרה קיימת כדי לעשות צדק במקום שבו מידת הדין נוגדת את היושר השכלי.

ברור שתפיסה זו ביחס לפשרה טומנת בחובה סכנות – וכי מי יכול לומר שהדין, למרות היותו ברור, אינו צודק? באילו כלים ישתמש הדיין כדי להחליט מה צודק אם לא בכלים של הדין?

למעשה, אין משתמשים בפשרה בדרך כלל כדי לעשות צדק באופן שאינו מתאים על פי הדין, אלא 'מנצלים' את הפשרה, כדי לקרב את הדין אל הצדק. דבר זה נעשה במספר דרכים:

א. פשרה נעשית במקום שבו ישנו ספק בהלכה, או במקרה שלדיינים נראה צד אחד יותר מהשני. על פי כללי הדין היבשים, המוציא מחברו עליו הראיה, ודרושה לשם כך ראיה מוחלטת, אולם הפשרה יכולה לתת לתובע חלק מתביעתו במצבים כאלו.

ב. יש מקרים שבהם על פי הדין הנתבע חייב לשלם כשבא לצאת ידי שמים, אולם אינו חייב על פי דין. לכן, דיינים רבים מחייבים את הנתבע במסגרת פשרה גם על נזקי גרמא וכדומה.

ג. במסגרת פשרה יש מקום לכפות על לפנים משורת הדין, ולהטיל על אדם אחריות גם לדברים שעל פי דין לא היה צריך לעשותם.

הבט נוסף מופיע בירושלמי (סנהדרין פרק א הלכה א) כותב, שאין לנו מי שיודע לדון דין תורה. בעקבות זאת פוסק השולחן ערוך (חושן משפט סימן יב סעיף כ), שצריכים הדיינים להתרחק בכל היכולת מלדון דין תורה, ולפסוק רק פשרה. דהיינו, השימוש בפשרה מאפשר לדיינים להפחית את החיוב המוטל על הנתבע, משום חששם, שמא הם טעו בדין, אף שלדיינים נראה שהנתבע חייב לחלוטין.

שימוש בפשרה ומוזכר בהלכה, גם כתחליף לחיוב שבועה. דהיינו, אדם שנתחייב שבועה – בין אם נשבע ונפטר ובין אם נשבע ונוטל – יכול 'לפדות' את שבועתו באמצעות פשרה, ובמקום להישבע, יפסיד סכום כסף מסוים.

אולם, הפשרה אינה כלי להטיית הדין (שולחן ערוך חושן משפט סימן יב סעיף ב). ולכן העובדה שבעל דין אחד עני והשני עשיר, אינה יכולה לשמש כשיקול במסגרת פשרה, אלא באותם הקשרים מצומצמים של 'לפנים משורת הדין'.

הנוהג למעשה

קריאה של פסקי דין מבתי דין שונים מראה שהשימוש בפשרה בבתי הדין אינו אחיד. כמעט בכל שטרי הבוררות של בתי הדין נדרשים הצדדים לאפשר לבית הדין לעשות פשרה. למרות זאת, בדרך כלל, פשרות הנובעות מניסיון לנהוג על פי היושר ולא על פי הדין, בדרך כלל אינן נכפות על בעלי הדין. לעומת זאת, כאשר הפשרה נוגעת לספקות בהלכה, פדיון שבועה, חיובים לצאת ידי שמים או כפייה על לפנים משורת הדין, משתמשים בתי הדין לעתים מזומנות יותר בסמכותם (שהוענקה לו על ידי בעלי הדין) לכפות את הפשרה.

הסמכות הבלתי מוגבלת כמעט, המוענקת לדיינים במסגרת שטרי הבוררות, מעוררת לעתים חששות גדולים אצל בעלי הדין, שמא הדיינים יעשו פשרה באופן שאינו מתאים לבעלי הדין. לדעתנו, מן הראוי שבתי הדין ישתמשו בפשרה באופן מושכל ומדוד, ובצורה שתהיה שקופה לבעלי הדין. לכן, מן הראוי לנמק ככל האפשר בפסק הדין, מדוע הפשרה נעשתה באופן שבו היא נעשתה. ועל ידי כך יקיימו הדיינים את הכתוב: 'והייתם נקיים מה' ומישראל'.

לקריאה נוספת:

1. 'שבחי הפשרה', הרב זלמן נחמיה גולדברג, בתוך: 'דין דיין ודיון', משפטי ארץ, עפרה תשס"ב.

2. 'פשרה', פרופסור ברכיהו לפשיץ, בתוך: 'דין דיין ודיון', משפטי ארץ, עפרה תשס"ב.

3. 'דיני בוררות – כללי הדין והפשרה', הרב יועזר אריאל, מכון שער המשפט, ירושלים תשס"ה.

4. 'הטלת פשרה במקום חיוב שבועה', הרב שלמה לוי, בתוך: 'תחומין' כרך יב, צמת, אלון שבות תשנ"א.

5. גליונות 26-27 של הלכה פסוקה.

לראש העמוד