English | Francais

Search


שנת תשס"ט | שבת פרשת חיי שרה

הצנונות* שרכבו על גמל – חלק א

ארץ אגדה

הרב מרדכי הוכמן

הירושלמי במסכת פאה (פ"ז ה"ג) מביא מעשים שמספרים בשבחה של ארץ ישראל, וזו לשונו בתרגום חופשי:

"רבי חונא בשם רבי אבין מספר: שני הכבשים שהיו מקריבין לקרבן התמיד בכל יום בבית המקדש היו גדולים מאוד עד שהיו מרכיבים אותם על גבי גמל ורגליהם נוגעות בארץ!! ...

רבי יהודה הנשיא אמר לרבי פרירי: האם אתה מוכן להראות לי את ה'סגולה' שאומרים שיש לך בתוך כרמך? אמר לו: הן. יצא כדי להראות לו את ה'סגולה', ועוד כשהיו רחוקים משם צפה רבי יהודה הנשיא וראה בכרם דבר שנראה כמו 'שור'. אמר לו לרבי פרירי: האם אין ה'שור' הזה מחבל את הכרם?! אמר רבי פרירי לרבי יהודה הנשיא: מה שאתה סבור שהוא 'שור' הוא אשכול משובח והוא ה'סגולה' שבתוך כרמי!!! קרא רבי יהודה את הכתוב (שיר השירים א, יב) – 'עַד שֶׁהַמֶּלֶךְ בִּמְסִבּוֹ נִרְדִּי נָתַן רֵיחוֹ'. והוסיף ואמר: בית המקדש חרב ואתה עדיין עומד בקשיות עורפך, מייד חיפשו את ה'סגולה' הזו ולא מצאו אותה.

הביאו לפניו שני צנונות מבין ראש השנה ליום כפור והיתה אותה שנה מוצאי שמיטה, והם היו גדולים מאוד עד שהיה בהם משא של גמל. אמר להם רבי יהודה הנשיא: האם אין הצנונות הללו אסורים שהרי נראה שהם צמחו בשביעית והם ספיחי שביעית?! אמר רבי פרירי לרבי יהודה הנשיא: הצנונות הללו נזרעו במוצאי ראש השנה וכבר הגיעו לגודל הזה. באותה שעה התיר רבי יהודה הנשיא 'לִקַּח יָרָק בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית מִיָּד' (כמובא בשמו במשנה במסכת שביעית פ"ו  מ"ד)."

 

הכבשים הגדולים שרכבו על הגמלים

התיאור של הכבשים האדירים, שלהבדיל משאר הקרבנות, צריך להרכיבם על גמל ואי אפשר להוליכם בפני עצמם - נראה תמוה. אם הכבשים הללו היו כל כך גדולים, מספר הכהנים שצריכים לטפל בהעלאתם למזבח היה צריך להיות גדול מאוד, ובכל אופן גדול בהרבה מהמספר שמופיע במשנה בתחילת מסכת תמיד. קושי נוסף קיים על פי דברי המדרש בראשית רבה (וילנא, סה, יז) שמתאר גם הוא את הכבשים הללו:

" 'ואת עורות גדיי העזים' ... ר' הונא בשם ר' יוסי אמר שני תמידים שהיו ישראל מקריבין בחג היו מרכיבין אותן על שני הוגנין (גמלים צעירים1) והיו רגליהם שפופות בארץ"

 

גם מדרש זה מביא תיאור דומה של הכבשים שהיו מקריבים לקרבן התמיד, ומסיים "והיו רגליהם שפופות בארץ!!". תיאור זה הוא בעייתי מצד עצמו. הביטוי "שפופות" קשורה לפגיעה ברגלים, ובמיוחד ל"נחש" שרגליו נעקרו ממקומן, וכן מצאנו במסכת סוטה (דף י, א):

"בלעם - חיגר ברגלו אחת היה, שנאמר: 'וַיֵּלֶךְ שֶׁפִי'; שמשון - חיגר בשתי רגליו היה, שנאמר: '(יְהִי דָן נָחָשׁ עֲלֵי דֶרֶךְ) שְׁפִיפֹן עֲלֵי אֹרַח' ".

המדרש משתמש בביטוי "שפופות" כדי לרמז שהכבשים האדירים הללו לא הלכו בכוחות עצמם, והיה צורך להרכיבם על גבי הגמלים – כי היו פגועים ברגליהם - בדומה לנחש. הדבר קשה מאוד, שהרי אסור להקריב כבשים בעלי מום!!

 

הקשיים שבתיאורים הללו מאלצים אותנו להסביר שהם "מדברים" בשפה סמלית. המציאות שאינה יכולה ללכת בפני עצמה וצריכה להיות רכובה על גמל - שולחת אותנו למסורת שמובאת בפרקי דרבי אליעזר, בתיאור השקר הראשון שנאמר בעולם (היגר, חורב, פרקים יב-יד):

"... מה עשה סמאל לקח כת שלו וירד וראה כל הבריות שברא הקב"ה בעולמו ולא מצא בהם חכם להרע כנחש, שנאמר 'והנחש היה ערום', והיה דמותו כמין גמל ועלה ורכב עליו,... והלך הנחש... אמר לה אין צווי זה אלא עין הרע, כי בשעה שאתם אוכלים ממנו תהיו כמוהו... ולקחה מפירות האילן ואכלה ונתנה לאישה, כיון שאכל אדם מפירות האילן ראה את עצמו ערום ונפקחו עיניו וקהו שיניו,... וישמעו את קול ד' אלקים מתהלך בגן,... והביא שלשתן ונתן עליהם גזר דין... והפיל את סמאל ואת כת שלו ממקום קדושתן מן השמים, וקצץ רגליו של נחש..."

השקר הראשון בעולם נוצר באמצעות רכיבה על הנחש הקדמון - שהיה דומה לגמל. בתחילה היו לשקר הזה רגליים. אולם בסופו של דבר נתגלה השקר והגמל-נחש השקרן נענש- מאז לשקר אין רגליים.

צריך להבין, שהירושלמי והמדרש שמספרים שהכבשים של קרבן התמיד לא היו מסוגלים ללכת בכוחות עצמם והיו רוכבים על גבי גמל ורגליהם נוגעות ושפופות בארץ, אינם מתכוונים לכבשים הרגילים של קרבן התמיד - כבשים שהיו נקיים מכל מום. הירושלמי והמדרש מתכוונים לרמז - שניתן קיום "תמידי" לשקר מסוים.

 

המדרש בבראשית רבה מביא את התיאור הזה כדי לבאר כיצד יעקב אבינו קיבל את הברכות, וכדי לרמז שפעמים שיש מקום גם ל"שקר". יעקב אבינו לא רצה להשיג את הברכה מאביו באמצעות "שקר"; אולם רבקה אמו שיכנעה אותו שפעמים שה"שקר" נצרך. ויעקב הסכים עימה, ולבש את "עֹרֹת גְּדָיֵי הָעִזִּים" כדי לקבל את הברכות הגשמיות של עֵשָׂו. מדרשי חז"ל מסבירים, שעם ישראל מקריב בחג הסוכות את קרבנות הפרים עבור אומות העולם2 שקשורים אל ה"שקר"3. המדרש בבראשית רבה מרמז שהצורך להקריב את הקרבנות הללו לטובת ה"שקר", אינו "הוראת שעה" זמנית כפי שארע אצל יעקב אבינו4; אלא הוא חוק תמידי בתורה. וכל שנה עם ישראל (שמשול ל"כבש") הופך במידה מסויימת ל"חיגר", שאינו יכול להתקדם אלא כשהוא רכוב על ה"שקר". המדרש מתאר את ה"כבשים" של חג הסוכות ככבשים שרוכבים על גמל ורגליהם "שפופות" בארץ; כדי לרמז שעם ישראל מקריב את קרבנות ה"פרים" עבור הגויים שקשורים אל הגמל-נחש.

 

ברם, דברי הירושלמי שונים במקצת מדברי מדרש-רבה. הירושלמי מתאר את קרבנות התמיד שהיו מקריבים "בכל יום" - ככבשים שרוכבים על גמלים ורגליהם נוגעות בארץ. מדוע?

המענה לשאלה זו נמצא במעשים הסמוכים שהירושלמי מביא שם בסוגיה.

 

ה"שור" שבין הכרמים

הירושלמי מביא בהמשך הסוגיה דין ודברים שהיה בין ר' יהודה הנשיא לבין ר' פרירי ביחס ל"שור גדול" וביחס ל"צנונים גדולים"; אולם הוא אינו מסביר את פשר תגובותיו של רבי יהודה הנשיא. צריך להבין, מדוע כשרבי יהודה הנשיא ראה את ה"סגולה" שבתוך כרמו של ר' פרירי הוא התנגד שארץ ישראל תוציא פירות גדולים כאלו? וכי עינו של נשיא ישראל צרה בשפע והברכה שהקב"ה משפיע ליהודים שנותרו בארץ ישראל?

וכמו כן צריך להבין, מדוע רבי יהודה הנשיא גילה יחס שונה לצנונות הגדולים שהביאו לפניו?

 

במאמר הקודם "העגלים שבין הכרמים" התבאר שה"שור" שהיה בכרמים של ר' פרירי מסמל את המחלוקת ביחס לדרך לגאולת ישראל. ה"שור" ("עגל") מסמל השקפת עולם ולפיה גאולת ישראל תגיע בזכות המאמצים הגשמיים שעם ישראל יעשה בעולם הטבע, מאמצים שדומים למאמצים שהגויים עושים. בית המדרש של משיח בן יוסף סבור שהגאולה תגיע באמצעות המאמצים הגשמיים הללו, אך בית המדרש של משיח בן דויד סבור שהגאולה תגיע באמצעות עמל התורה.

התבאר שם שהמחלוקת בין בתי המדרש משפיעה על ההתייחסות למצוות השמיטה בזמן החורבן. חז"ל מרמזים שהחכמים שמצדדים במציאת פתרונות הלכתיים שיאפשרו להמשיך ולעמול בחקלאות גם בשנת השמיטה מכונים "רועי בקר", מפני שהם המנהיגים של מחנה "משיח בן יוסף" שקשור אל הבקר (ונאמר עליו "בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ"). ומאידך, החכמים שמצדדים על הקפדה במצוות השמיטה מכונים "רועי צאן", מפני שהם המנהיגים של מחנה "משיח בן דויד" שהיה קשור באופן מיוחד אל הצאן5; נוסיף ונציין עוד כי ה"צאן" אינה "בהמת עבודה".

 

ר' פרירי היה סבור שגם בשנת השמיטה – למרות שעם ישראל צריך לנהוג בה כמו "צאן" ולעמול בתורה בבתי המדרש - מותר להם לנהוג כמו "שור" ולצאת ולעמול בכרמים. לשיטתו, חייליו של משיח בן יוסף שעובדים בשמיטה בכרמים (ה'שור' שנמצא בין הכרמים) - הם ה'סגולה' המיוחדת שתוציא את עם ישראל מגלותם. אולם סוגיית הירושלמי הזו סבורה שרבי יהודה הנשיא חלק על ר' פרירי; ורבי יהודה הנשיא היה סבור שהפעילות הגשמית העודפת היא זו שהביאה לחורבן המקדש. לשיטתו, הרפואה למצבו הקשה של עם ישראל תבוא באמצעות הגברת לימוד התורה. לפיכך הוא אמר לר' פרירי: "בית המקדש חרב ואתה עדיין עומד בקשיות עורפך?!". הירושלמי ממשיך שלאחר חוות הדעת הזו: "מייד חיפשו את הסגולה הזו ולא מצאו אותה"!! כלומר, מי שהיה סבור כר' פרירי, חזר בו לאחר ששמע את חוות דעתו של רבי יהודה הנשיא, ולא ראה עוד כ'סגולה' את מי שמצאו פתרונות הלכתיים שיאפשר להם לעבוד בשדותיהם ובכרמיהם באופן הרגיל גם בשנת השמיטה.

 

דיני הספיחים במוצאי השביעית

ומאידך, הירושלמי ממשיך ומספר שהביאו לפני רבי יהודה הנשיא "צנונות גדולים"; ומתחילה הוא היה סבור שהם אסורים - ולבסוף הוא התיר אותם.

במאמרים הקודמים נידונו יסודות איסורי הספיחים במוצאי השביעית. והתבאר שלפי שיטת ר' עקיבא ורשב"י - מצוות השמיטה נועדה לתקן את החטא הקדמון (שנוצר בעקבות השקר של הגמל-נחש). ובמאמר "השיגעון הכללי ושיגעון הירקות" התבאר שעל בסיס השיטה הזו, נאסרו גם הירקות שצמחו בשנה השביעית ונלקטו בשנה השמינית, וכפי שנאמר בתחילת המשנה במסכת שביעית (ו, ד):

"מֵאֵימָתַי מֻתָּר אָדָם לִקַּח יָרָק בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית - מִשֶּׁיֵּעָשֶׂה כַיּוֹצֵא בוֹ. עָשָׁה הַבַּכִּיר - הֻתַּר הָאָפִיל.       רַבִּי (יהודה הנשיא) - הִתִּיר לִקַּח יָרָק בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית מִיָּד!!!"

 

המשנה הזו מבוארת בתוספתא (שביעית ד, יג), ונאמר שם שכאשר ירק ממין מסוים יזרע במוצאי השמיטה, והוא יבכיר (ימהר ויבשיל); הוא יתיר את כל הירקות מאותו המין, וגם את אלו שנזרעו והחלו לצמוח בשנת השמיטה אלא שתהליך גידולם היה איטי (אפיל) והם נגמרו במוצאי השמינית. זאת למרות שאותו מין ירק שהחל לצמוח בשמיטה היו אסור גם בתחילת השנה השמינית, מכיוון שהגיע כבר הזמן של "מִשֶּׁיֵּעָשֶׂה כַיּוֹצֵא בוֹ", - הירק הזה נתלש בשנה השמינית הוא הופך להיות מותר.

 

אולם בהמשך מובא שרבי יהודה הנשיא חלק על כך, והמשנה מסיימת: "רַבִּי (יהודה הנשיא) - הִתִּיר לִקַּח יָרָק בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית מִיָּד!!!".

סיבות היתר זה אינן מנומקות במשנה. נסביר, הירושלמי מספר את המעשים אודות הכבשים שרכבו על גמל ובצנונות שרכבו על גמל - כדי לחוות את דעתו על תולדות היתר זה.

בשבוא הבא נמשיך להסביר את הסוגיא.

 

* הערת העורך: בעברית המודרנית המילה "צנונים" היא רבוי של צנון, אבל בלשון חז"ל צורת הרבוי היא "צנונות".

________________________________________________________

 

[1] "בִּכְרֵי מִדְיָן  - הוגני מדין, הם גמלים בחורים..." (רש"י ישעיהו ס, ו).

2 "ומנחתם ונסכיהם לפרים - פרי החג שבעים הם. כנגד שבעים אומות שמתמעטים והולכים, סימן כליה להם, ובימי המקדש היו מגינין עליהם מן היסורין: ולכבשים - כנגד ישראל שנקראו (ירמיה נ, יז) שה פזורה, והם קבועים... (רש"י במדבר כט, יח)

3 "...אֵלֶיךָ גּוֹיִם יָבֹאוּ מֵאַפְסֵי אָרֶץ וְיֹאמְרוּ אַךְ שֶׁקֶר נָחֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ...": (ירמיהו טז, יט)

4 בבראשית (לב, כה-לב) במפגש בין יעקב אבינו ל"שרו של עשיו", יעקב הפך ל"חיגר", אך רק באופן זמני.

5 "וַיִּשְׁלַח שָׁאוּל מַלְאָכִים אֶל יִשָׁי וַיֹּאמֶר שִׁלְחָה אֵלַי אֶת דָּוִד בִּנְךָ אֲשֶׁר בַּצֹּאן". (שמואל א טז, יט).

 

 

לראש העמוד
הדפסת עמוד
שליחת קישור לחבר


Dedication

מוקדש לע"נ רבי יעקב בן אברהם ועיישה סבג

site by entry.
ארץ חמדה - מכון גבוה ללימודי היהדות, ירושלים ע"ר © כל הזכויות שמורות | מדיניות פרטיות. | תנאי שימוש באתר.