שנת תשס"ט | שבת פרשת וישב

דואל (דו-קרב) בהלכה

שו"ת "במראה הבזק

___________________________________

[1] יבמות עט ע"א.

2 בראשית רבה פב, ד.

3 ויקרא רבה כו, ב.

4 איכה רבה פ"ב, ד.

5 עיין שבת לב ע"א "לעולם אל יעמוד אדם במקום הסכנה", "נודע ביהודה" תנינא (סי' י') ו"אגרות משה" (חו"מ ח"א סי' קד).

6 ב"ק צ ע"ב, "החובל בעצמו, אף על פי שאינו רשאי - פטור", הרי"ף והרא"ש וכן הרמב"ם (פ"ה מהל' חובל ומזיק ה"א) פסקו זאת להלכה, והרמ"ה, הביאו הטור בסי' תכ, סובר שמותר לחבול בעצמו, וב"פרישה" (אות כא) כתב שאף לדעת רמ"ה מותר דוקא במעלה ארוכה. מרן בשו"ע חו"מ (סי' תכ סעיף לא) פסק כרי"ף ורא"ש, והוא איסור דאורייתא, עיין "שדי חמד" (ח"א מערכת הכללים אות מ, עמ' 213 ואות מא, עמ' 27), ועיין "יביע אומר" (ח"א יו"ד ח"ג) בדעת מרן ה"בית יוסף" בזה.

7 בראשונים מפורש (בשו"ת הריב"ש סי' תפד) לאיסור, וכן משמעות תשובת הרא"ש (כלל קא סי' ו) בעניין שנים המתאבקים. והסברה בזה פשוטה שאם לחבול את עצמו אין לו רשות, אין אדם רשאי לתת לחבירו רשות לחבול בו ("אגרות משה" או"ח ח"ג סי' עח), וכן מפורש בשו"ע הרב (הל' נזקי גוף ונפש סעיף ד) "אסור לאדם להכות את חבירו אפילו אם הוא נותן לו רשות להכותו, כי אין לאדם רשות על גופו כלל להכותו". אכן לדעת רמ"ה הנ"ל המתיר חבלה בעצמו יתכן שאף לחבירו יכול לתת רשות לחבול (עיין שו"ת "משפטי שמואל" סי' סו ועיין "מוריה" אלול תשל"א, עמ' ק והלאה). וכשיטתו נראה באחרונים מהרלב"ח בקונטרס הסמיכה, הביאו הרב "שדי חמד" במערכת הכללים (ח"א כלל מ הנ"ל) שמותר, ויתכן להבין כן בדעת ה"מנחת חינוך" (מצוה מח). דעת אחרוני דורנו כפסק השו"ע לאסור, ראה "חזון איש" (חו"מ סי' יט ס"ק ה) ו"אגרות משה" הנ"ל.

8 עיין סי' תכא סעיף יב ברמ"א, ושם כל מה שהותר הוא ביושים נגד ביושים, וכן ב"ים של שלמה" (ב"ק פ"ח סי' מב) לעניין הכאה על ביוש שחייב שם ממון.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר