שנת תשס"ט | שבת פרשת וארא

חיוב אדם על נזק שעשה באונס

חמדת הדף היומי

למדנו השבוע בדף היומי (משנה בדף כו עמוד א) את הכלל: "אדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד בין ער בין ישן". לכאורה משמעות הדברים היא שאדם חייב על כל נזק, גם אם נאנס לגרום את הנזק. הגמרא בהמשך הסוגיה מסייגת כלל זה וקובעת שהוא תקף רק לגבי תשלומי נזק, אך אינו תקף לגבי החיובים הנוספים בהם חייב אדם החובל בחברו. חיובים אלה הם תשלומי צער (פיצוי על הצער), ריפוי (תשלום עבור הוצאות רפואיות) שבת (תשלום עבור הפסד ימי עבודה) ובושת (פיצוי על הבושה). צער ריפוי ושבת חייבים רק כאשר הנזק נגרם בפשיעה. בתשלומי בושת חייבים רק כאשר הייתה כוונה להזיק.

התלמוד הירושלמי (פרק ב הלכה ח) מחדש שאמנם אדם המזיק חייב "בין ער בין ישן" אבל אם לאחר שהלך לישון בא חברו ושכב לידו או שם כלים לידו, הוא פטור. נחלקו הראשונים בהסבר הירושלמי.

התוספות (כח עמוד ב ד"ה ושמואל) למדו מן הירושלמי כי אדם המזיק באונס חייב רק במקום שהיה יכול להיזהר ולמנוע את הנזק, אך באונס גמור הוא פטור, כגון אם הניזק הגיע לאחר שכבר ישן. הרמב"ן (בבא מציעא פב עמוד ב) חולק וסובר שאדם חייב על נזק שעשה אפילו באונס גמור, אפילו הזיק כתוצאה מרוח סערה "כאותה של אליהו", וסיבת הפטור בירושלמי הוא מפני שחברו פשע כאשר שכב לידו.

לרמב"ם שיטת ביניים בסוגיה זו. בהסבר הירושלמי פירש הרמב"ם (חובל ומזיק א, יא) שפטור מפני פשיעתו של הניזק, כמו הרמב"ן. אף על פי כן, כתב הרמב"ם (חובל ומזיק ו, ד, ועיין גם נזקי ממון יד, ב) שישנם מקרים אשר מוגדרים "מכה בידי שמים" שבהם אדם המזיק פטור על נזק שעשה. נראה שהמאפיין מקרים אלו הוא שהאדם היה מודע לסכנות ונקט את אמצעי הזהירות הנדרשים ואף על פי כן אירע נזק, אזי הוא פטור כיוון שזו  "מכה בידי שמים" ואין מייחסים את האשמה בנזק אליו. 

הרמ"א בהגהותיו על השולחן ערוך (שעח, א-ב, וכן תכא, ד) פסק כשיטת התוספות שבאונס גמור אדם פטור. אך הש"ך (שעח סעיף קטן א) דייק מלשון המחבר (שעח, א-ב, וכן תכא, ד) שהוא פסק כשיטת הרמב"ם.  

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר