English | Francais

Search


שנת תשס"ט | שבת פרשת בא

אלדד ומידד - ונבואות הַשְּׂלָו

ארץ אגדה

הרב מרדכי הוכמן

חלק א'

בספר שמות מסופר שכחודש לאחר שישראל יצאו ממצרים, הם התלוננו שהם זוכרים לטובה את הלחם והבשר שהיה להם במצרים. הקב"ה נענה להם והעניק להם שני דברים: את המן במקום הלחם, ואת השְּׂלָו במקום הבשר. בספר במדבר מסופר שכעבור כשנה בני ישראל אכלו את המן בלבד, והם התאוו לאכול בשר; וד’ המטיר להם שְׂלָו, והמתאווים אכלו מהַשְּׂלָו - ומתו. צריך להבין, מדוע השְּׂלָו חדל לרדת בינתיים1?

 

קושי  נוסף נובע מהאופן שפרשיות השְּׂלָו מתבארות במקומות אחרים. בתלמוד2 משמע, שכל מה שארע בירידת הַשְּׂלָו בפעם השניה ארע כבר בפעם הראשונה. כך עולה גם מפשטות מזמור ע"ח שבספר תהילים; וכן נמצא מפורש גם ב"מדרש הגדול" על ספר שמות3:

"כל מה שארע להם בשְׂלָו שני ארע להם בשְׂלָו ראשון, ילמד סתום מן המפורש"

אולם, אם הַשְּׂלָו הרג בישראל כבר בפעם הראשונה, מדוע ישראל אכלו מהַשְּׂלָו כאשר הוא ירד בשנית? האם הם שכחו שאכילת הַשְּׂלָו הורגת בהם?

 

ירידת הַשְּׂלָו בשנית היתה כרוכה בהשראת נבואה על זקני ישראל, והפרשיה רוממה את הנביאים אלדד ומידד. ברור הקשר שבין אלדד ומידד לבין מאורעות הַשְּׂלָו מגלה הבנה נוספת בפרשיות הללו.

 

מימיהם לא חטאו חטא גמור ולא לקו מכה גמורה

בילקוט שמעוני (תורה, תשלב) מובאת מסורת, שמאירה באור חדש את הקשיים הללו:

"וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים (רַע בְּאָזְנֵי ד’, וַיִּשְׁמַע ד’ וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ ד’ וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה). מימיהם לא חטאו חטא גמור ולא לקו מכה גמורה, ... משל למה הדבר דומה, למי שהלך אצל הזהבי לעשות לאשתו קוזמיון (תכשיט), והיא הולכת אצל המכשף לעשות לו כשפים... כך אמר הקב"ה אני משבח אתכם ב'אזניכם' שנאמר (יחזקאל טז, יב) 'וָאֶתֵּן נֶזֶם עַל אַפֵּךְ וַעֲגִילִים עַל אָזְנָיִךְ', ואת מכעסת אותי ב'אזנים' שנאמר (שמות לב, ג) 'וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב [אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם] '!!".

הילקוט שמעוני מגלה, שעם ישראל לא חטא מימיו בחטא החמור של 'חטא העגל' או בחטאים החמורים של 'מִתְאֹנְנִים' ו'קִבְרוֹת הַתַּאֲוָה'; אלא שהכתוב מתאר חטאים קלים באופן קיצוני כאילו היו חטאים גמורים; וגם העונשים (מכות) מתוארים באופן קיצוני כאילו הם היו עונשים גמורים.

 

הקב"ה העניק לעם ישראל במעמד הר סיני - יכולת להאמין בו ובניסיו, ולהשתחרר מהנהגות של דרך הטבע. יכולת זו מכונה - "אָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ" (דברים כט, ג); והנביא יחזקאל מדמה את המתנה הזו לתכשיטי זהב שעל האוזניים ('וַעֲגִילִים עַל אָזְנָיִךְ'). עם ישראל לא חטא ב"עגל" בעבודה זרה ממש, אלא שהעם מאס במתנה הזו, והכתוב מדמה את המאיסה הזו להורדת התכשיטים - "וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם אֶת 'נִזְמֵי הַזָּהָב' אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם!!". בני לוי נצטוו לענוש את החוטאים. הכתוב מספר שבני לוי הרגו את החוטאים. במאמר "מלחמת בית הילל ובית שמאי" התבאר שמדרשי חז"ל רבים מרמזים שלא מדובר ב"הרג" ממש; אלא ש"בני לוי" העדיפו לבטוח בד’ ולהמשיך ולעמול בתורה, והם נצטוו להתייחס אל מי שהיה שונה מהם ובטח בהשתדלות הטבעית - כאל אנשים "מתים" ו"הרוגים".

 

הילקוט שמעוני מלמדנו, שזו גם המשמעות הפנימית של פרשיות 'תַּבְעֵרָה' ו'קִבְרוֹת הַתַּאֲוָה'. הקב"ה שב והנהיג את עם ישראל בהנהגה ניסית; והענן וארון הברית נוסעים לפניהם ומכינים את הדרך לארץ ישראל. עם ישראל נוכח לראות שבאופן סמלי הקב"ה שב והלביש על אוזניהם את 'נזמי הזהב'. אולם גם כעת עם ישראל שב וראה את ה"תכשיט" הזה כדבר רע; הם רצו בהנהגה טבעית ככל הגויים. עם ישראל נענש על כך, והכתוב אומר - "וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ ד’". אולם הילקוט שמעוני מרמז שזהו עונש סמלי, והכוונה היא שד’ התייחס אליהם כאל אנשים "שרופים" ו"מתים".

ההנהגה הטבעית שעם ישראל חפץ בה, באה לידי ביטוי בדרישתם לאכול בשר; והפרשיה הסמוכה בתורה מגלה זאת.

 

עוגות שהוציאו ממצרים טעמו בהם טעם מן

עם ישראל גורש ממצרים ללא "צידה", והוא הוציא עמו בצק ליום אחד בלבד. אולם למרות זאת, ה"עוגות" שהם אפו מן הבצק הזה הספיקו להם במשך שלושים יום - עד היום שהם התלוננו על משה ואהרון. בתורה נאמר (שמות טז, לה) "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אָכְלוּ אֶת הַמָּן אַרְבָּעִים שָׁנָה". התלמוד מביא ברייתא שמקשה על כך, שהרי המן החל לרדת לעם ישראל רק כשלושים יום לאחר יציאתם ממצרים, והברייתא מתרצת את קושייתה (קידושין דף לח, א):

" 'וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אָכְלוּ אֶת הַמָּן אַרְבָּעִים שָׁנָה' - וכי ארבעים שנה אכלו? והלא ארבעים שנה חסר שלשים יום אכלו! אלא לומר לך, עוגות שהוציאו ממצרים - טעמו בהם טעם מן".

כוונת הברייתא לבאר שהמן היה מאכל פלאי וניסי, אך גם העוגות שעם ישראל אפו מן הבצק היה בהם "טעם" של פלא. רק נס יכול להסביר כיצד עם ישראל ניזון מהעוגות הללו במשך שלושים יום. התורה רצתה להדגיש בפני עם ישראל שהם ניזונו ב"נס" במשך ארבעים שנה, וכשהיא אמרה "מן" היא התכוונה ל"נס", ולפיכך היא לא הבדילה בין הנס של העוגות לבין הנס של המן עצמו.

 

בתנ"ך מופיעים ניסים נוספים שדומים לנס ה"עוגות". אליהו בירך את האלמנה שזנה אותו (מלכים א יז, יד) "כַּד הַקֶּמַח לֹא תִכְלָה וְצַפַּחַת הַשֶּׁמֶן לֹא תֶחְסָר עַד יוֹם תֵּת ד’ גֶּשֶׁם עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה". ועל אליהו עצמו מסופר שהוא אכל "עֻגַת רְצָפִים וְצַפַּחַת מָיִם" - "וַיֵּלֶךְ בְּכֹחַ הָאֲכִילָה הַהִיא אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה עַד הַר הָאֱלֹקִים חֹרֵב"4. ה"ניסים" של אליהו נמשכו כל עוד היו זקוקים להם. מדוע ה"נס" של עם ישראל תם כעבור שלושים יום?! מדוע הם לא יכלו להמשיך ולהיות ניזונים מן ה"עוגות" הללו עד שיגיעו לארץ ישראל?!

 

הניסים של אליהו נמשכו כל עוד חפצו בם. אך ישראל רצו לחזור ולאכול כמו שהם היו רגילים לאכול במצרים. ישראל התלוננו (שמות טז, ג): "מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד ד’ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע". הלשון " מוּתֵנוּ בְיַד ד’ " מגלה שאין הכוונה למוות ביד המצרים, אלא ל"מוות ביד ד’ ". ישראל שמעו שמי שמעדיף להישאר בהרגלי האכילה שהורגל בם נחשב - בעיני ד’ - ל"מת". אולם ישראל העדיפו להיחשב ל"מת" ובלבד שהם יחזרו להתענג על הרגלי האכילה שלהם (במדבר רבה, ז, ד):

"... זכורין אותן הימים שהיינו במצרים בשעה שהיינו מבשלין קדירות קדירות של בשר ויושבין ואוכלין פכסמין ופותין בתוך הזום של בשר לואי מתנו שם ולא הוציאנו הא-להים משם שנאמר (שמות טז) 'מי יתן מוּתֵנוּ בְיַד ד’..."

 

ירידת המן לישראל בזכות משה

במסכת תענית (דף ט, א) מובא שישראל זכו לקבל את המן מפני שמשה רבנו התפלל עבורם. בילקוט שמעוני מבואר שגם מתנת הַשְּׂלָו באה לישראל בזכות משה5. משה רבנו ביקש מד’ שיענה לבקשות ישראל; והקב"ה נענה להם והמטיר להם את ה'מן' כמענה לבקשת ה'לחם' ואת ה'שלו' כמענה לבקשת ה'בשר',

אולם קיים הבדל ניכר בין שני סוגי המאכלים האלו. משה, שהיה איש של "הַשָּׁמָיִם", ראה בירידת המן עליית מדרגה עבור ישראל. עד עתה הם ניזונו מן העוגות בנס נסתר, ומעתה הם ניזונים מן המן שהוא נס גלוי של "לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם". אך הגעת ה"שְׂלָו" אל המדבר היא תופעה שמתרחשת מדי פעם בפעם, והיא נחשבת ירידת מדרגה ביחס להסתפקות שהיתה להם עד עתה מן העוגות; ובעיני ד’ ובעיני משה - מי שמתאווה לאכול  מאכל רגיל כזה נחשב לאיש "מת".

 

משה ידע כבר בפעם הראשונה, שמי שמתאווה לאכול בשר נחשב - בעיני ד’ - לאיש "מת". אולם בפעם הראשונה משה ביקש מד’ שלא יתייחס כך לישראל; ולכן ההתייחסות הזו אינה כתובה שם. משה התייחס אז לעם ישראל כמו אב שמתייחס לבנו הקטן שמתאווה לדברים שטותיים. ההתייחסות הזו מכונה "כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק" (במדבר, יא, יב); ומשמעותה שהאב מספק לבנו הקטן את תאוותיו השטותיות, וממתין לזמן שבנו הקטן יגדל ויחדל מלהתאוות להם. משה הבין שישראל יצאו זה עתה ממצריים, והם דומים לתינוק; ולפיכך הם מתאווים לאכילת ה"לחם" וה"בשר" שהיו מורגלים בם. ולכן משה התפלל אז לד’, שיוריד לעם ישראל גם את ה"מן" וגם את ה"שלו".

 

אולם לאחר כשנה, עם ישראל החל במסע לארץ ישראל כאשר הענן וארון הברית נוסעים לפניהם בניסים גלויים. משה הניח שעם ישראל "התבגר" ויכול להיות דבוק בניסים ולהתנתק מהרגלי האכילה שהורגל בם. ולפיכך, משה המשיך להתפלל שירד מן לישראל מפני שהמן היה אוכל של נס גלוי. אולם הוא הפסיק להתפלל לירידת שְׂלָו.

ההתרחשויות שאירעו לאחר מכן מרומזות בפרשיית המתאוננים ובפרשיית מינוי הזקנים.

 

פרשיית 'תבערה' ופרשית ה'אספסוף'

משה הודיע לעם, שהם יצטרכו להסתפק באכילת המן; וההנהגה הזו נחשבת ל"תכשיט" שד’ מלביש להם על "אוזניהם". אולם ישראל טענו שהם עדיין לא הגיעו לדרגה הזו, והם ראו כדבר "רע" את ה"אוזניים" שד’ הלביש להם (וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּ'אָזְנֵי ד’). משה הודיע להם שעקב סירובם לעלות בדרגה רוחנית, ד’ מתייחס אליהם כאל אנשים שבוערים באש - "וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ ד’". הילקוט שמעוני מבאר שאין מדובר באש רגילה, והאנשים שנפגעו ממנה המשיכו לחיות ולתפקד כרגיל; ומבחינה חיצונית אי אפשר היה להבדיל בין ה"מתים" ש"בערו" - לבין ה"חיים" ש"לא בערו":

"ירדה אש מן השמים והיתה קופלת בהם מחתה והולכת, ולא היה בין המתים ובין החיים כלום".

אולם העם צעק אל משה, שיתפלל לד’ שיפסיק להתייחס אליהם כאל "שרופים" בגלל רצונם להמשיך ולאכול בשר; משה נענה להם והתפלל וד’ סלח להם - האש המיוחדת הזו שקעה.

 

הכתוב אומר שהאש המיוחדת אכלה "בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה", והילקוט שמעוני מביא שם שיטה ולפיה האש המיוחדת אכלה דווקא בגדולי ישראל - "בקצינים שבהן בגדולים שבהן". שיטה זו סבורה שגם בפרשיית הסמוכה, פרשיית ה'אספסוף' שהתאווה לאכול בשר, ה'אספסוף' הללו היו גדולי ישראל; והם אלו שעוררו את העם לבקש בשר. בגרסות הקדומות של אונקלוס המילה 'אספסוף' מתורגמת כ"רברבין", שפירושה אנשים גדולים וחשובים. גם אונקלוס, שמשתדל לפרש את התורה כפשוטה, מגלה לנו שהאספסוף היו גדולי ישראל.

 

אך שיטה זו טעונה ברור. מדוע גדולי ישראל מכונים בשם 'אספסוף'? ומדוע הקב"ה הורה למשה לסמוך ולהאציל מרוחו על בעלי התאווה הללו?

 

המשך, בעז"ה, בעלון חמדת ימים לפרשת בשלח.

 

____________________________________________________

 

[1] המפרשים דנו בשאלה הזו. רש"י (ערכין דף טו, ב) כתב: "כשהתחיל המן לירד היה שְׂלָו יורד עמו... ולאחר זמן מרובה התאוו יותר." הרמב"ן אומר בפרושו (שמות טז, יב) שיתכן שהַשְּׂלָו היה יורד רק לחלק מן העם, או רק מידי פעם. אולם מפשטות הפרשיה משמע שירידת השְּׂלָו היתה מספקת והיא השקיטה את תלונות העם כבר בפעם הראשונה שהוא ירד. ואף הרמב"ן עצמו כותב כך בתחילה (שם) - "כי על שני הדברים נתלוננו ובשניהם שמע את תלונתם - 'וְתַאֲוָתָם יָבִא לָהֶם'; כי מה יתן להם ומה יוסיף להם בשר ליום אחד או לשנים!!". בעלי התוספות (ערכין, שם) הביאו פירוש נוסף בשם הר"ר יוסף קרא: "...שפסק להם השְּׂלָו ראשון, והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה לפי שלא היה להם שְׂלָו, וירד להם שְׂלָו שני". פרוש זה מסביר את פשטות הפרשיות שבתורה, אולם הוא מצריך ברור מדוע הַשְּׂלָו פסק מלרדת בינתיים.

2 בסוגיה ביומא (דף עה, ב) נאמר: "כתיב שְלָו וקרינן, סליו, אמר רבי חנינא: צדיקים אוכלין אותו בשלוה, רשעים אוכלין אותו ודומה להן כסילוין.". וכתב שם המהרש"א (חידושי אגדות): "ב' פעמים חטאו בשְׂלָו כדאמרי' בערכין. ובההוא דפרשת בשלח אינו מפורש דנענשו על כך, -  אלא דילמד סתום מן המפורש".

3 מובא גם ב"תורה שלמה" אות פג

4 מלכים א יט ו-ח

5 "עד עכשיו לא עמד משה שהוא מספיק - הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם". (ילקוט שמעוני תורה רמז תתז)

לראש העמוד
הדפסת עמוד
שליחת קישור לחבר


Dedication

מוקדש

 

לע"נ

רבי יעקב

בן אברהם ועיישה סבג

 

ולע"נ

הרב אשר וסרטיל ז"ל

נלב"ע ט' כסלו תשס"ט

 

 

site by entry.
ארץ חמדה - מכון גבוה ללימודי היהדות, ירושלים ע"ר © כל הזכויות שמורות | מדיניות פרטיות. | תנאי שימוש באתר.