שנת תשס"ט | שבת פרשת בשלח

שור האצטדין

חמדת הדף היומי

ז'- יג' שבט, בבא קמא דפים לה-מא

למדנו השבוע בדף היומי (משנה בדף לט עמוד א) שאף על פי שבדרך כלל שור שנגח אדם והרגו חייב מיתה, שור האצטדין, שהוא שור שאימנו אותו להופעה באצטדיון כחלק ממלחמת שוורים לנגוח והרג תוך כדי המופע, אינו חייב מיתה. הטעם להלכה זו הוא שהשור לא נגח מיוזמתו אלא רק לאחר שהתגרו בו במכוון כדי שינגח.

הראשונים התקשו בהסבר הלכה זו בגלל סוגיה קודמת (כד עמוד ב), בה נאמר שאם אדם שיסה את כלבו לנשוך, הוא חייב לשלם עבור הנזק. הרי שחייבים על נזק גם במקום שהחיה תקפה לא מיוזמתה אלא רק לאחר שגירו אותה לכך.

התוספות (כד עמוד ב ד"ה המשסה) חילקו בטענה שמשסה כלב אינו דומה לשור האצטדין "שהאדם נלחם עמו להורגו". כלומר, לפי התוספות, רמת הגירוי במקרה של שור האיצטדין היא הרבה יותר גבוהה ולכן אין להטיל שום חיוב על השור, אך כלב ששיסו אותו מדובר בגירוי יותר קל ולכן יש לחייב את בעל הכלב על הנזק. חילוק דומה כתב הנמוקי יוסף (דף יא עמוד א בדפי הרי"ף) בשם הרא"ה ששור האיצטדין הרגילו אותו ואימנו אותו לנגוח לפי סימן מסוים, ולכן הוא נשלט לגמרי על ידי המשסה, לעומת כלב שאין הכרח שהשיסוי יגרום לכלב לנשוך.

אולם מהרמב"ם מוכח שהוא חילק אחרת, שכן הרמב"ם מצד אחד פסק שאם שיסו כלב בעל הכלב חייב לשלם עבור הנזק (נזקי ממון ב, יח), ומאידך פסק (נזקי ממון י, ח) שכלב ששיסו אותו והרג אין הכלב חייב מיתה.

הנחלת דוד (בבא קמא כד עמוד ב) ביאר שלדעת הרמב"ם ישנו הבדל יסודי בין חיוב מיתה לבין חיוב תשלום. חיוב מיתה הוא חיוב על החיה שהרגה , ואילו חיוב תשלום הוא חיוב על הבעלים לפי שלא שמר על החיה שבבעלותו. לכן שור האיצטדין שהרג או כלב ששיסו אותו והרג אינם חייבים מיתה כיוון שהם לא הרגו מיוזמתם אלא מי שהתגרה בם או שיסה אותם גרם להם להרוג. אך מאידך, כיוון שהבעלים יודעים שהחיה שבבעלותם ניתנת לשיסוי מוטלת עליהם חובה לשמור שאף אחד לא ישסה אותה. לכן, אם הבעלים לא שמרו, הם חייבים לשלם עבור הנזק.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר